אסתי כהן, מורה כבר 38 שנה ("אבל נדמה כאילו 200"), עשתה לעצמה מנהג: לכל ישיבת מורים היא מזמינה בוגר של בית הספר שבו היא עובדת, אורט רוגוזין במגדל העמק, כדי שיספר מה הוא עושה כיום. חלק ניכר מהתלמידים שמגיעים לשוחח עם מוריהם לשעבר לא היו המובילים החברתיים או המצטיינים השכבתיים - וזה בלשון המעטה. רבים מהם הגיעו מרקע משפחתי קשה, לא הצליחו להתמודד עם הדרישות הלימודיות והשיגו במקרה הטוב תעודת בגרות בינונית. אבל היה להם משהו אחר - פוטנציאל.
אני עוסקת בגיל הכי בעייתי, גיל הטיפש עשרה", אומרת כהן. "אבל זה הגיל שבו אפשר לעצב את התלמיד, כמו פסל. ההבדל הוא שפסל יכול להתחיל את עבודתו מההתחלה, ובמקרה שלנו - כל פעולה יכולה לרומם או להרוס. אני מאמינה שכל תלמיד יכול להשיג תעודת בגרות איכותית וגם להיות אדם איכותי - הכל תלוי בנו. בראש ובראשונה במורים, ולאחר מכן בהורים".
לאחר 28 שנה של הוראה פעילה, עזבה כהן את הכיתות העמוסות ועברה לרכז את תוכנית אקדמיה בתיכון, שלא מתמקדת בתלמידים החזקים אלא דווקא בחלשים, אלה שלא אוחזים בציונים מרשימים אלא בפוטנציאל. התוכנית מעניקה להם שיעורי תגבור אינטנסיביים ומלווה אותם עד לסיום התואר הראשון.
"אנחנו מלווים בני אדם ולא ציונים", מסבירה כהן. "אנחנו לא מקבלים את הילדים הטובים ביותר, כי הם יכולים להסתדר בלעדינו. אנחנו בוחרים את אלה שיש להם מוטיווציה, והציונים שלהם משתפרים במהירות. זה אומר ששתלו להם שכל? לא, זה אומר שאנחנו עובדים אתם כמו שצריך לעבוד עם בני אדם".
מה המשמעות של זה? על פי כהן, המורה חייב לפענח את העוצמות והחולשות של התלמיד ולהבין איך לקדם אותו. "יש ילדים שהם כמו מריצות, צריך לדחוף אותם. אחרים הם כמו עפיפונים, צריך לקשור אליהם חוט כדי שלא יעופו. אחרים הם כמו בלונים, מלאים ברוח ועשויים להתפוצץ. אתה צריך לזהות מה עומד מולך כדי להחליט באיזה כלי לימודי להשתמש".
כך לדוגמה, כשאחד התלמידים ניגש אל כהן ואמר לה "אני טיפש גדול, אני טוב רק בספורט", כהן הצמידה לו תלמיד שהיה ההפך הגמור ממנו - מצוין בלימודים, אבל גרוע בספורט. השידוך הצליח: כל אחד מהם חיזק את השני בתחום שבו הצטיין, ושניהם נמצאים כיום במקום אחר לגמרי. "את צריכה לראות את הציונים של התלמיד שלחש לי שהוא טיפש גדול - המורים שלו לא מאמינים. הדימו העצמי של התלמיד השני - שפעם היה מביא אישורים מהבית ומתרץ למה הוא לא יכול להשתתף בשיעורי ספורט - עלה ואין אתו שום בעיה".
לא תמיד מתרחש השינוי בין לילה: זה היה המקרה של אחד מתלמידי אקדמיה בבית הספר של כהן, שלא עמד בציפיות וציוניו נשארו נמוכים, עד שהמורים שקלו להוציא אותו מהתוכנית. המצב השתנה בביקור שערכו התלמידים באוניברסיטת תל אביב: "הם האזינו להרצאה, וחטפתי הלם - התלמיד הזה שאל את השאלות הכי חכמות ונתן תשובות מדהימות. חזרתי מיד לבית הספר הודעתי שהוא לא עוזב את התוכנית. התברר שיש לו לקויות למידה קשות. כיום, כשהוא בכיתה י"ב, הציון הכי נמוך שלו הוא 80. לכן אני לא אוהבת שמחליטים כבר בכיתה ט' או י' שתלמיד לא יכול".
אין לנו כלים
הבעיה הגדולה היא שמערכת החינוך של ישראל 2010 לא נראית כמו תוכנית אקדמיה. רובה מבוססת על כיתות גדולות, על מורים שמקבלים שכר מגוחך תמורת שעות עבודה ארוכות ועל תוכניות לימוד שלא בהכרח תואמות את מה שמתרחש בשטח. איך ממצים כך את הפוטנציאל של התלמידים? לעתים זאת משימה בלתי אפשרית.
"המערכת לא נותנת למורים את התנאים שיאפשרו להם לתת לתלמידים את הטוב ביותר", קובעת לילי בן עמי, מורה למחשבים, לתנ"ך, למחשבת ישראל ולמגדר בתיכון זיו ומרקס בירושלים. "אין לנו כלים לזהות את הפוטנציאל של התלמידים ולתת להם את תשומת הלב, הטיפול האישי והמעקב".
איך זה בא לידי ביטוי?
"אם אני נתקלת בתלמידה שמתלהבת ממעורבות חברתית, אשמח לסייע לה בתחום. השאלה היא אם המערכת מאפשרת לי, והתשובה היא שלא. המערכת מצפה שאני אעשה את זה בחינם על חשבון הזמן שלי - אין תגמול כספי, הכרה, או מעמד. אין לי אפילו פינת ישיבה שבה אוכל להיפגש עם התלמידה ולדבר אתה. יש לי הרבה לתרום לתלמידים - אבל צריך תנאים. כשמקבלים משכורת עלובה - זה בלתי אפשרי".
בן עמי היא הדגם הטיפוסי של מורה חדורת מוטיווציה: היא מדברת בהתלהבות על עבודתה ומאמינה באמונה שלמה שהיא מסוגלת לחולל שינוי בחייהם של תלמידיה, אבל לא חוששת להצהיר שבעיניה פיתוח הפוטנציאל אינו התפקיד העיקרי שלה - אלא של ההורים. "הורים ומורים לא מספקים את אותם צרכים", היא מסבירה. "להורים יש השפעה משמעותית מאוד על חייהם של הילדים, יותר משיש למורים. להם יש אחריות לפתח את הפוטנציאל של ילדיהם - באמצעות חוגים, זמן איכות בבית וכדומה".
אבל בן עמי לא מוותרת על המשימה הזאת. אחד הדברים החשובים בעבודתה הוא איתורם של "ילדים שקופים" - כך היא מכנה את התלמידים השקטים, שלא תורמים לשיעור אך גם לא מפריעים לאיש. הם נשארים מאחור, אף על פי שיש להם יכולות ייחודיות.
"אני נתקלת לעתים בתלמידות עם פוטנציאל להנהיג ולהוביל אחרים, אבל הן זקוקות ליחס אישי כדי למצות אותו. אני מעודדת מעורבות חברתית, משתדלת להעצים את התלמידים ולקדם אותם מבחינה זו. באחת הכיתות שחינכתי היה תלמיד ביקורתי מאוד, מלא באנטגוניזם. שוחחתי אתו, והבנתי שהוא מסוגל להוביל. בסופו של דבר, הוא התמודד על ראשות מועצת התלמידים וזכה. הוא אמר לי 'בכל אחד יש ניצוץ של מנהיגות, וצריך להוציא אותו החוצה'.
"אני מלמדת את התלמידים שלי לחשוב באופן ביקורתי ומנסה להוציא אותם מהמשבצת האישית, שמתמצה לעתים במסיבות ובשיטוט בפייסבוק. כשעושים את זה, התלמידים שיש להם פוטנציאל לקחת חלק מתעוררים פתאום".
ומה קורה כשהם מסרבים להתעורר?
"לא נכפה על התלמיד למצות את הפוטנציאל שלו. אנחנו יכולים לדבר, להמליץ, לערב את היועצת, אבל בסופו של דבר זאת הבחירה של התלמיד. זה עניין הדדי: המערכת צריכה לשים לב לתלמידים עם פוטנציאל לא ממומש, אבל הם צריכים לרצות את זה. לדעתי, כשאני מביאה את האפשרות הזאת למודעות של התלמיד - אני בעצם עושה הרבה".
יש תלמידים שאין להם פוטנציאל?
"אני מאמינה שכל אחד טוב במשהו ותמיד יש משהו שאפשר לפתח, פשוט צריך להשקיע מאמצים. אין דבר כזה תלמיד שהוא כישלון. כישלון הוא הגדרה חברתית. מבחינה זו אני פוסט מודרניסטית - אני לא מאמינה שיש מסלול אחד נכון להתפתחות. ציון 100 בתעודה לא מגדיר אדם כמוצלח או לא, כמישהו שמימש את הפוטנציאל שלו או לא".
שמיכת התקציב קצרה
ד"ר יעקב טפלר, מורה להיסטוריה בתיכון הרצוג בכפר סבא, מוטרד מכך שהמערכת מעדיפה להשקיע בתלמידים החלשים - על חשבון התלמידים החזקים. "מערכת החינוך משקיעה הרבה כסף ומאמצים בגבול התחתון של הפוטנציאל - באלה שיש להם חוסר. זו החלטה נכונה מבחינה חברתית ופוליטית, אבל שמיכת התקציב קצרה ואי אפשר לכסות את כולם. אנחנו משקיעים בחלשים, אבל לא במצוינים. הציונים של החלשים עולים מעט, אבל החזקים לא משתפרים".
כחלק מהמדיניות הזאת, אומר טפלר, המערכת מנסה להוכיח שתלמידיה משתפרים, ועושה זאת על ידי הורדת הדרישות. כך, למשל, הרמה של בחינות הבגרות יורדת משנה לשנה, כדי שיותר תלמידים יצליחו בהן. גם ההתמקדות במבחנים השוואתיים, כמו מבחן פיז"ה, נובעת מניסיון להראות שרמת הלימודים בישראל גבוהה. "האם זה מעיד על רמת הלמידה בבית הספר?", תוהה טפלר, "לא, זה מעיד רק שהמערכת עושה מאמץ אדיר על חשבון דברים אחרים, כמו תמהיל נכון בין ידע לבין פיתוח מיומנויות".
טפלר לא מרים ידיים: באמצעים המעטים שעומדים לרשותו הוא מנסה לקדם גם את החזקים, אבל זה כמעט בלתי אפשרי. "כשמורה מלמד ארבע כיתות שבכל אחת מהן יש 40 תלמידים, הוא לא יכול להיפגש עם כולם באופן אישי. לרוב הוא אפילו לא מכיר את השמות של כולם, שלא לדבר על האישיות. אם יש מורה משוגע שרוצה להשקיע את כל זמנו בהכרת תלמידיו עם המשכורת העלובה שלו, זה על חשבון כספו וזמנו".
אז זה עניין אבוד?
"כמורה להיסטוריה התברכתי, כי המקצוע הזה יכול לשמש פלטפורמה לפיתוח מיומנויות למידה רבות: קריאה של טקסטים, הצגת חומרים בעל פה, דיון, ניתוח. אבל כשזה מתנגש עם כמויות אדירות של חומר ומספר לא מספיק של שעות, פיתוח המיומנויות נהיה משני. התלמיד רוצה להיות מוכן, ובצדק. היכולת שלי לפתח בו צדדים שונים קטנה מאוד".
פוטנציאל שעדיף לדכא
"פוטנציאל הוא סיסמה אופנתית", קובע ד"ר אמנון כרמון, מנהל מכון כרם להכשרת מורים לחינוך הומניסטי-יהודי בירושלים. "המושג הזה הרבה יותר מסובך ובעייתי ממה שרוב האנשים שמשתמשים בו חושבים לעצמם. איזה פוטנציאל מנסים לממש? לילד יכול להיות פוטנציאל ליהפך לפושע מתוחכם - האם ניתן לזה יד? בנוסף, לעתים פיתוח של פוטנציאל אחד בא על חשבון של פוטנציאל אחר. אם התלמיד מוכשר גם במוסיקה וגם בספורט, וצריך להשקיע הרבה כדי לפתח את התחומים האלה - במה הוא יבחר?"
גם אם עונים על השאלות הקשות האלה, מבהיר כרמון, בתי הספר של ימינו כלל לא מסוגלים לפתח את הפוטנציאל של תלמידיהם. "בית הספר נבנה למטרות שונות לחלוטין - להנחיל מורשת ואתוס לאומי, להקנות ידע בסיסי ומיומנויות שיאפשרו לתלמידים להשתלב בעולם התעשייתי. לכן תוכנית הלימודים נקבעת על ידי המדינה והתלמיד כמעט לא יכול לבחור את התכנים. אם היינו רוצים להקים בית ספר שבו אפשר לממש פוטנציאל, היו מתקיימים בו כמה תנאים בסיסיים: בחירה, ריבוי ערוצי פעולה, התייחסות לשונות, חונכות וליווי אישי".
כאן לא נגמרות החדשות הרעות, על פי כרמון. אם נסתפק בתקווה שבית הספר יקדם את התלמידים במישור הלימודי - גם היא תתבדה. "מערכת החינוך שלנו מכוונת נמוך מאוד, ולא מתוך כוונה רעה. הדגש הוא על למידה לצורכי בחינה, ורובה מיועדת לשחזור ידע. זה סוג למידה נחות, שרחוק מלעודד צעירים לממש את הפוטנציאל האינטלקטואלי שלהם".
אז למה אנחנו מדברים כל כך הרבה על פוטנציאל?
"זה נובע מהשינוי שהתרחש בחברה שלנו: מחברה קולקטיביסטית שמקדמת מטרות כלל חברתיות, לחברה שמקדשת את הפרט. מדברים על האדם במרכז, ואומרים שכל ילד צריך לממש את הכיוון שלו. בית הספר הוא מוסד חברתי, ולכן הרעיונות האלה חודרים אליו - אבל המבנה שלו לא מתאים למימוש פוטנציאל".
כרמון אומר שאחת השאלות הקשות היא לא אם המערכת מסוגלת לממש את הפוטנציאל של תלמידיה - אלא מה היא עושה למען הפוטנציאל של מוריה. התשובה, למרבה הצער, היא שלא הרבה. "זה אחד המחדלים הקשים של מערכת החינוך הישראלית. מערכת שתאפשר למורים לממש את הפוטנציאל שלהם כאנשי חינוך, תאפשר להם לדחוף את התלמידים. זה הולך יד ביד. אם אנחנו רוצים שהמורים יממשו את הפוטנציאל שלהם, צריך לתת להם הכשרה רצינית מאוד, לצד תנאי עבודה ושכר סביר. אם כבר יש אותם, תנו להם תנאים א"א: אוטונומיה ואמון".
"ייצאו מכאן מנהיגים"
ד"ר דורון זוהר, מורה למדעי המחשב בתיכון אהל שם ברמת גן ומנחה באוניברסיטה הפתוחה, מודה שהמערכת רחוקה מלהיות אידיאלית, אבל מוצא דרכים משלו לסייע לתלמידים לממש את עצמם. "כשאני מזהה אצל תלמיד את הזיק בעיניים, אני יודע שהכל אפשרי", אומר זוהר, מורה מזה 18 שנה. "הפוטנציאל הוא הערך המוסף שהתלמיד מפיק מהשיעור. הם לומדים תכנות, אבל מפתחים את היצירתיות שלהם ודרכי חשיבה שונות".
זוהר מאמין שמימוש הפוטנציאל טמון בארבעה גורמים: התלמיד, המורה, ההורים ובית הספר. חלקו של התלמיד הוא אמנם המשמעותי ביותר, אבל בעיני זוהר - הוא חייב לקבל תמיכה מסביבתו. "ההורה צריך לתמוך אבל לא ללחוץ, לעודד, להקשיב ולסייע. המורה יוצר תוכניות לימוד ומערכי שיעור שמסייעים לתלמיד לפתח את הפוטנציאל שלו, והוא צריך להשקיע בתלמיד באופן אישי - וזה אפשרי במקצוע כמו מדעי המחשב, כי הכיתות קטנות יחסית. גם לבית הספר יש תפקיד חשוב, והוא הקצאת המשאבים".
אתה רואה בכיתה שלך את ביל גייטס הבא?
"ברור לי שייצאו מכאן מנהיגים, אבל לאו דווקא בתחום מדעי המחשב, אלא רופאים, עורכי דין ועוד. אני רואה את ההתייחסות שלהם, את ההשקעה, את העזרה לזולת, ויודע שחלק מהם יהיו מנהיגי העתיד".
ויהיו בהם גם האקרים, כאלה שינצלו את הפוטנציאל שלהם כדי להזיק?
"למען האמת, כן. אנחנו צריכים לזהות את זה ולעצור אותם בזמן".
התלמידים של ימינו שונים מהתלמידים שלימדת לפני 18 שנה?
"הם חכמים יותר ויש להם יותר ביטחון עצמי, אבל מדי פעם צריך להזכיר להם שפרופיל בפייסבוק לא אומר שהם יודעים מדעי המחשב. בכל מקרה, הזיק בעיניים היה ונשאר אותו דבר".
מדד הפוטנציאל
במבחני פיז"ה האחרונים השיגו תלמידי ישראל ציוניים בינוניים. כדי להשתפר הם זקוקים להשקעה ולמשאבים גדולים הרבה יותר
פוטנציאל: חינוך
עד כמה צריכים הורים לדחוף את ילדיהם להצלחה? לפי כתבה ב"ניו יורק טיימס", התשובה תלויה במחקרים שאותם בוחרים לצטט: מצד אחד, תלמידי קולג' נתונים כיום ללחצים גדולים מתמיד, בין השאר בשל ציפיות מצד הוריהם והתערבות מתמדת בחייהם. מצד שני, מחקרים בריטיים מצאו כי ציפיות מצד ההורים הן מנבא חזק יותר להצלחת ילדיהם מאשר איכות בתי הספר שבהם למדו. מומחים מציינים כי הילדים לא יכולים להרשות לעצמם לטעות אם הם רוצים להצליח בקריירה; והורים מודאגים צריכים לעזור בלי להפעיל לחץ.
"דרך השפה החזותית - הילדים מבריקים"
אתי כץ היתה מורה לאמנות כשפגשה ילד בן 11 ששינה את דרכה המקצועית. הוא היה צייר מחונן, אבל לא ידע לענות על שאלות פשוטות בחשבון. כץ לקחה אותו כפרויקט, ובסוף כל שיעור היתה מספרת לו סיפורים והוא צייר אותם. תוך זמן קצר הוא למד חיבור, חיסור, כפל ושברים, והוכיח שהוא מסוגל - אף על פי שאיש לא חשב שיש לו סיכוי.
ההארה הזו פתחה לכץ דרך לפיתוח שיטת לימוד חדשה, שמתבססת על שפה חזותית. היא עזבה את מערכת החינוך ופתחה את מרכז עננים, שבו היא מלמדת את בני כל הגילים. "אני פוגשת ילדים שלא קוראים או לא מצליחים להבין מה הם קוראים, שלא זוכרים, שלא מצליחים לסכם, וכשאני מלמדת אותם דרך השפה החזותית, פתאום הם מבריקים".
ההגדרה של כץ לפוטנציאל רחוקה מהתשובות המוכרות של מורים רבים. בעיניה, זהו אוצר פנימי שיש לכל אחד - ואפשר לגלות אם משתמשים בסיסמה הנכונה. "יש מיליוני ילדים עם אוצר שלא מצליח לצאת החוצה, כי השפה שלהם שונה משלנו. כשנדבר אתם בשפה שהם מבינים, ייפתח בהם משהו אדיר. הילדים שמגיעים אלי מדברים בשפה אחרת, וכשמתקשרים אתם בדרך שהם מבינים, פורץ מעיין אדיר של יכולות".
כץ אמנם עזבה את החינוך הפורמלי, אבל כיום היא מלמדת את השיטה שלה ב-45 בתי ספר וחולמת שמשרד החינוך יאמץ את עקרונותיה. כך, היא מאמינה, יתרחש שינוי משמעותי בקרב התלמידים. "בנינו מערכת חינוך שלא ממצה פוטנציאל, ואנחנו שואלים את עצמנו - למה התלמידים לא מצליחים אף על פי שאנחנו נותנים להם את הכלים? כי אנחנו יושבים עליהם עם סטופרים ולא רואים שדרך הלימוד צריכה להיות בחיפוש הדלתות.
"אין מורה שיגיד לך שהוא לא מחפש פוטנציאל, אין מורה שזה לא מעניין אותו. הבעיה היא שהם מקבלים תוכנית לימודים שבה נכנסים בשבילים הלא נכונים. מה הם יכולים לעשות? כולם תוקפים אותם, אבל הכלים שנותנים להם אינם מגלי פוטנציאל".
לכולם יש פוטנציאל?
"כן, אבל סוגים שונים של פוטנציאל. למישהו יש פוטנציאל ללכת צעד אחד, ומישהו אחר יכול ללכת מיליון צעדים. מה שחשוב הוא שכל אחד מהם ילך את המקסימום שלו".
במבחני פיז"ה אכזבנו: כדאי להכיר את המורים להם פיתרונות יצירתיים במגירת החינוך
נעה נבט תצלומים: אייל טואג
16.12.2010 / 18:00