כסף לא תמצאו פה: הכירו את החוקרים הישראלים שיגלו "איפה מבלה השפעת בקיץ?"

מדד הפוטנציאל



החוקרים הצעירים עשויים בעבודתם המדעית להשפיע על עולם המדע ולהביא לפריצות דרך משמעותיות. בקומה השישית בבניין שרמן באוניברסיטת תל אביב יושב ד"ר גל אלמוגי, ומציע חברות למשתמשי פייסבוק, תחת השם וירוס, במסגרת ניסוי מיוחד שבודק כיצד עובד הווירוס. במלים אחרות, הוא בוחן איך כולנו מדביקים זה את זה בווירוסים שונים, ולמה זה קורה דווקא בחורף.



נקודת המוצא בניסוי היא שרשת חברתית וירטואלית מחקה את זו האמיתית: גם במציאות, כמו בפייסבוק, יש אנשים עם חברים רבים, יש כאלה שחושבים שיש להם חברים, יש כאלה שמוכנים להיות חברים של כולם ויש כאלה שמסתפקים במעט. וכך, באמצעות סימולציה של וירוס וירטואלי שעובר בין חברים בפייסבוק, האפליקציה תאפשר לבדוק כיצד וירוסים עוברים בינינו.



"אנשים יקבלו הצעת חברות ויענו על בסיס התנדבותי, במטרה לעזור במחקר", מסביר אלמוגי, "בבסיס האפליקציה נמצאות הנחות מחקר השפעת, כמו גורם העונתיות - אם אני יודע שבחורף יותר קל להידבק, מקדם ההדבקות במודל בחורף יהיה גבוה יותר. הרעיון הוא להריץ מודלים על מערכת הפעולות של אנשים מהעולם - וללמוד מהם על פעילות הווירוס. אם התחלתי עם הווירוס ואני מתרועע עם אנשים, ייתכן שמישהו מהם יידבק. אני כבר מחוסן אבל אחרי שהווירוס עבר מוטציה אצל אחר, הוא יכול לחזור אלי ואותו אדם מחוסן בשלב זה".



ואתה חושב שמשתמשים יקבלו בקלות את הצעת החברות? בכל זאת, מדובר בהסכמה להידבקות, גם אם וירטואלית.



"אני מאמין שכן. אנחנו בונים לבד את האפליקציה, כולנו מתכנתים, ואין בה וירוס אמיתי".



אלמוגי, פוסט-דוקטורנט בביולוגיה חישובית, מסביר שכאשר האפליקציה תהיה מוכנה בקרוב, יידרש שיתוף פעולה מצד פייסבוק כדי להריץ אותה ברשת החברתית. למייסד פייסבוק מארק צוקרברג הם עדיין לא פנו, אבל אלמוגי חושב שלא תהיה להם בעיה לקבל אישור. "הוא מתיר לכל מי שרוצה לבנות אפליקציה".



האפליקציה שאלמוגי מתכנן היא חלק מהמחקר שלו להבנת פעילות הווירוסים. "המטרה הסופית היא להבין למה הווירוסים כל כך צפויים, למה שפעת חוזרת כל שנה באותה תקופה, עם מספר דומה של חולים ובעוצמה דומה. כשמסתכלים על השפעת ב-100 השנים האחרונות, רואים שהשפעת של היום שונה דרסטית מבעבר, אבל האפקט הוא זהה. אם מבינים את העקרונות שעל פיהם בנוי וירוס ואיך הוא שומר על הזהות שלו - כלומר, מסוגל להדביק כמות דומה של אנשים באותה תקופה וליצור אותה כמות של נזק - נצליח לחקות אותו, ואם נוכל לחקות אותו, נוכל גם ליצור וירוסים ולהתאים אותם לצרכים שלנו.



"זה כמו להבין איך מכונית בנויה ולבנות בהתאם מכונית שתעשה מה שאנחנו רוצים. הווירוס מתוחכם מאוד. הוא עושה הרבה דברים, קומפקטי מאוד ומקודד את הידע שלו באופן יעיל מאוד. לכן קשה ללמוד אותו ולהבין את נקודת המבט שלו".



לווירוס יש נקודת מבט?



"בהחלט. הוא לא רוצה להיכנס לתוכי ולעשות הכי הרבה נזקים שהוא יכול כי לא ייצא לו מכך דבר. אני אמות והוא לא יצליח לעבור למישהו אחר. צריך להבין מה וירוס עושה, איך המנגנונים שלו עובדים ואיך הם יהיו יציבים מבחינה גנטית, כך שלא יעבור שינויים מהותיים. הרבה שאלות נשאלות כשבאים לחקור וירוסים: איך שפעת מצליחה לשמור על עצמה מלהשתכפל בקצב גבוה, איך היא מצליחה להיעלם במשך הקיץ ולחזור, ולמה השכיחות לא השתנתה, על אף שהתנועה בין יבשות וארצות השתנתה".



אבל אנחנו שומעים מדי פעם על התפרצויות חדשות ובצורות חדשות.



"יש התפרצויות אבל הן מעטות יחסית. היתה התפרצות אחת ב-1918 שהיתה קטלנית, בהונג קונג היתה התפרצות ב-1968, שפעת העופות התפרצה בעולם ב-1994 ושפעת החזירים ב-2009. רבים ציפו ששפעת החזירים תהיה קטלנית וקטסטרופלית הרבה יותר ממה שהיתה בסופו של דבר. זה רק מוכיח עד כמה מעט אנחנו יודעים".



עד כמה המחקר שלך יביא לתוצאות שימושיות?



"בשלב הזה המחקר מנסה להבין איך הטבע עובד. אין אפליקציה מיידית ושימושית. אבל אם מפענחים איך וירוסים עובדים, אז גם מבינים הרבה. בעתיד, הידע הזה יוכל להוביל ליצירת חיסונים, כי אם יודעים איך דינמיקה עובדת, אפשר לדעת מה יהיה בפעם הבאה".



אין כמעט קשר עם התעשייה



אלמוגי, 35, בהחלט שובר את דימוי החוקר הקלאסי שמבלה את מרבית ימיו עם המספרים מול מחשב במעבדה. הוא רווק תל-אביבי שמקבל את הרעיונות הטובים ביותר כשהוא יושב על כוס בירה עם החברים בפאב השכונתי או בסייסטה שלאחר משחק כדור מים.



אחרי דוקטורט בביולוגיה ניסויית באוניברסיטת סטנפורד שבקליפורניה ושנה של מחקר בשווייץ הוא חזר לפני כשנה לתל אביב, האוניברסיטה שבה עשה את התואר הראשון בביולוגיה. גם חבריו לקבוצה, שמנחה פרופ' ניר בן-טל, מדברים בהתלהבות על תחומי המחקר שלהם ועל הפוטנציאל הגדול שטמון בהם. אם זה המחקר שעורכת מאיה שושן על חלבונים, שיוכל לשפר יום אחד את הטיפול בסרטן, ואם זה מחקר של תעלות אשלגן חשובות במערכת הלב ובמערכת העצבים שעורכת יאנה גופמן, ויש לו פוטנציאל להביא לפיתוח תרופה לאפילפסיה.



את החבורה של בן-טל לא מצאנו לבושים בחלוקים לבנים ומתעסקים במבחנות מבעבעות. המעבדה שלהם היא חדר עם הרבה ניירת ושלושה מחשבים. כך נראים החוקרים שעוסקים בביולוגיה חישובית, המכונה גם ביו-אינפורמטיקה. מדובר במדע חדש יחסית שעוסק בחיבור שבין ביולוגיה למדעי המחשב. החוקרים בתחום לא עורכים ניסויים, או בעגה שלהם: לא מדובר ב"עבודה רטובה", אלא בעבודה עם מחשב, שעליו הם מריצים מודלים ב"עבודה יבשה". הם נדרשים לשלב ידע מעולמות שונים, בהם מתמטיקה, סטטיסטיקה ותורת המידע, וארגז כלי העבודה שלהם כולל מודלים מתמטיים, אלגוריתמים ותוכניות מחשב.



בשנים האחרונות קיבלה הביו-אינפורמטיקה תאוצה, הודות לזמינותם של מאגרי מידע חדשים, המתבססים על מחקרים פורצי דרך מהשנים האחרונות - כמו פרויקט הגנום האנושי שהושלם ב-2006 וחקר את רצף הבסיסים המרכיבים את הקוד הגנטי של בני האדם - ובזכות פיתוחים טכנולוגיים בתחום חומרת המחשב, האלגוריתמים ומסדי הנתונים. כמות המידע גדלה והולכת, ובעזרת המחשב אפשר לעשות בה סדר ולהבין איך נראית התמונה הכוללת.



"כשעושים ניסויים בעבודה הרטובה יש משתנים רבים שצריך להביא בחשבון. עד שניסוי עובד, לא יודעים למה הוא לא עבד קודם, ומבחינה זו העבודה סיזיפית יותר", מסבירה שושן. "אצלנו יש בעיות אחרות. אנחנו שולטים במחקר, אבל הבעיה הפוכה כי מלכתחילה אנחנו לא מכניסים למשוואה את כל המשתנים שאנחנו לא יודעים. התוכנה מוגבלת. אם היא היתה משקפת את המציאות והייתי יכולה ללחוץ על כפתור ולקבל את התרופה, או המולקולה, או המבנה שהוא בטוח נכון - לא היה צריך אותי, טכנאי היה מספיק לכך. אבל התוכנות לא מסוגלות לחקות את המציאות כי אין מספיק מידע, אז אנחנו עסוקים כל הזמן בלבחון את עצמנו. אנחנו מקבלים תשובה ושואלים מה היא שווה, והדבר הכי חשוב הוא להיות ביקורתי".



אחת הבעיות שעולות בשיחה עם החוקרים הצעירים היא הקשר הרופף מדי שקיים בין עולם המחקר לתעשייה, ומשליך גם על אפשרויות התעסוקה המוגבלות. "יש לנו, למשל, פרויקט משותף עם מנתחים בירושלים שאי אפשר להרחיב עליו את הדיבור בשלב הזה, אבל הוא עוסק בניקוי ריאות באמצעות מגנטים", מסביר אלמוגי, "כך שיש קווים משיקים בין שימוש בביולוגיה חישובית לבין טכנולוגיה שאפשר למסחר. אבל אני לא רואה איך מקימים עם זה חברה. אין ממשק טוב בין האקדמיה לתעשייה. בסטנפורד, לעומת זאת, כל רגע מקימים חברות, משקיעים מסתובבים כל הזמן בין הסטודנטים. אותו דבר קורה בבוסטון".



"ביולוגיה חישובית היא תחום שונה שלא מפותח בהרבה חברות", מוסיפה שושן, "תעשיית התרופות התאכזבה מאוד בעבר מהתחום הזה. תלו הרבה תקוות בתוכנות, שלא היו מספיק טובות".



בן-טל מסכים שכמעט אין אפשרויות להשתלב בתעשייה בישראל. "אין כמעט פיתוח תרופות בישראל", הוא מוסיף. "אם ניקח את טבע, למשל, עיקר עבודתה הוא ייצור תרופות קיימות. יש גם בעיה להשתלב באקדמיה בישראל. יש מספר מצומצם של אוניברסיטאות והן ברמה גבוהה, והתוצאה היא שמחפשים רק את הכוכבים. בארה"ב, לעומת זאת, יש הרבה אוניברסיטאות בכל הרמות, כך שיש אפשרות לקלוט אנשים ברמות שונות באקדמיה".



איך חלבון עובד?



אתגר ועניין הם דבר חשוב, אבל גם הסטודנטים מבינים שכדי להצליח לא מספיק להריץ תוכנות במחשב ולהציג גילויים מרעישים, אלא צריך למצוא גם את החיבור המעשי ולנסות לגוון את הניסיון בשילוב עם תחומים נוספים. שושן, שאותה אפשר להגדיר כמעשית שבחבורה, התחילה השנה ללמוד תואר שני במינהל עסקים (mba) בתוכנית חדשה של אוניברסיטת תל אביב, שמתמחה בניהול טכנולוגיה ("הכוונה היא לשלב את מה שאני עושה עם התעשייה, ולקבל רקע ניהולי יותר").



שושן, 28, שירתה בצבא ביחידת המודיעין היוקרתית 8200, שממנה יצאו אנשי היי-טק רבים, ונותרה לה שנה אחת לסיום הדוקטורט. המחקר שלה עוסק בחלבונים, ואם לדייק, בסוג מסוים של חלבונים שמרכיבים את קרום התא. מדובר ב-30% מכלל החלבונים שיש בתא, שנמצאים במעטפת שלו. הם מאפשרים כניסה ויציאה של חומרים אל התא ומחוצה לו, ומסייעים לשמור על איזון חומרים תקין בתוך התא. "הבעיה הגדולה עם החלבונים האלה היא שקשה לקבוע את המבנה התלת-ממדי שלהם. הם בעלי צורה שמאפשרת להם לבצע את הפונקציה שלהם. אנחנו מנסים להבין את היכולת שלהם, ואיך המבנה המיוחד שלהם מאפשר לבצע את הפונקציות".



אחת התגליות של שושן במחקר, שנערך יחד עם בן-טל, המסטרנט יריב ברקן וקולגה מאיסטנבול, ושפורסם לאחרונה בכתב העת המדעי "proceedings of the national academy of sciences of the usa" היתה מנגנון העברה של הנחושת אל תוך התא דרך חלבון מסוים שמצוי בקרום התא ומעביר לתוך התא כנראה גם חומר כימותרפי פעיל בשם ציספלטין. להבנה הזו יש השלכה על חקר מנגנון ההולכה של התרופה הכימותרפית, והיא תוכל לסייע בעתיד בתכנון תרופות טובות יותר ובשיפור הטיפול בסרטן. "בעקבות המאמר כבר פנו אלינו שתי מעבדות מארה"ב למטרת שיתוף פעולה", היא מספרת.



זו המטרה? לפתח תרופה?



"גם המדע הבסיסי מעניין, אבל אנחנו בהחלט רוצים להבין איך חלבון עובד ואיך הוא נראה, במטרה לסייע לתכנון תרופות. בשלב הראשון אנחנו רוצים להבין את הבסיס המולקולרי של מחלות בשביל להבין איך מוטציות מסוימות יוצרות מחלה, ובשלב הבא לתכנן תרופה. אני עובדת במקביל על כמה פרויקטים. אנחנו מנסים לפתח אנטיביוטיקות חדשות ולמצוא מולקולות שיכולות להיקשר לחלבונים שיש רק בחיידקים ולא בבני אדם, כך שהם לא יפגעו בחולים. בעזרת כלים חישוביים אנחנו מנסים לצמצם חומרים, ולהגיע לסט קטן שאותו נבדוק".



בן-טל מסכים שבמידה מסוימת הסטודנטים של היום מחפשים יותר את הפרקטיות. "יש בעולם מעבר לדברים שימושיים יותר. קשה יותר לממן מחקר בסיסי בלי יישום וגם המימון הממשלתי מחפש משהו אפקטיבי יותר. כדי להשיג מימון למחקר אבסטרקטי, צריך להתחיל את התיאור בתוצאות הצפויות אם המחקר יצליח, גם אם זה בעתיד הרחוק יותר - וזה נותן את הלגיטימציה לחקור. גם אני שיניתי תחום. בעבר התעסקתי בתחומים אבסטרקטיים עם קשר חלש למציאות, כמו דינמיקה קוונטית ואחרי שקצת התייאשתי מהעובדה שאני לא יכול להסביר לאנשים מה אני עושה, עברתי לביולוגיה חישובית".



איך היית מתאר את רמת המדענים הישראלים בתחום הביולוגיה החישובית ביחס לעולם?



"זה משתנה מתחום לתחום, אבל בביולוגיה חישובית רואים בכל הכנסים שמספר הישראלים גבוה הרבה יותר מהמספר היחסי שלנו בעולם. אגב, בכל שנה המועמדים החדשים שמגיעים לחפש משרות במחלקה שלי יותר טובים. אני מתבונן בקורות חיים של צעירים ויודע שכיום לא הייתי מצליח להתקבל".



עד כמה גדולה הציפייה לשנות דברים בעולם?



"בהתחלה הסתקרנתי והיו כל מיני חידות שרציתי לפתור. עם הזמן רציתי לעשות משהו משמעותי יותר, ועכשיו אני מכוון את המחקר לפיתוח תרופות. הייתי רוצה לדעת שתרמתי משמעותית לפיתוח תרופה או לגישה טיפולית".



אתה מאמין שמפה ייצא גילוי ברמה עולמית?



"כבר יצאו מפה גילויים משמעותיים. אחד האינדיקטורים להצלחה האקדמית הוא כמות ציטוטים, עד כמה מדענים מצטטים את העבודות שלך. עבודות מהמעבדה שלנו מצוטטות יפה. עשו פה דברים משמעותיים, יש כלים חישוביים שפותחו כאן ומשמשים למחקר של אחרים. אני מאמין שייצאו מפה תרומות גדולות, כולל מחקרים שנמצאים עכשיו בתהליך עבודה".



חייבים לגלות משהו חדש



בניגוד לשושן, שרואה את עצמה משתלבת בתעשייה, גופמן, 29, דווקא שוקלת להישאר באקדמיה. בספטמבר היא ממשיכה לפוסט-דוקטורט, כנראה בסטנפורד, והיא שוקלת להישאר בחו"ל, שם אפשרויות התעסוקה וההשתכרות קורצות יותר. "פה אין יותר מדי מה לעשות. יש אפשרות לחזור לאקדמיה, אבל מבחינת מקום עבודה בתעשייה אין הרבה אופציות".



לגופמן, בת לאם רופאה ולאב פיסיקאי, היה ברור מגיל צעיר שהיא אוהבת מדעים. גם שני אחיה הצעירים הם פיסיקאים. אחרי שירות בחיל האוויר היא עשתה תואר ראשון בביולוגיה במסלול למצטיינים, ומיד אחריו פנתה לתואר שני בפרמקולוגיה. לאחר מכן היא התחילה את הדוקטורט בביולוגיה חישובית, ונותרה לה שנה לסיומו. "בחרתי בביולוגיה חישובית כי זה נראה לי מעניין יותר אחרי שהתואר השני היה עם מבחנות. אני מעדיפה את המחשב על המבחנה. אנחנו עושים מחקרים בשיתוף עם אנשי ביולוגיה אקספרימנטלית שעוזרים להבין מאמרים של אחרים ולנתח את התוצאות".



המחקר של גופמן עוסק בתעלות אשלגן חשובות שנמצאות במערכת הלב ובמערכת העצבים. מדובר בחלבונים שנמצאים בקרום התאים ואחראים על הוצאתם של יוני אשלגן מחוץ לתא במטרה למנוע הפרעות קצב לב. "באחד המחקרים שפירסמנו הצלחנו למדל את המבנה של החלבון, להבין איך הוא נראה. הצענו מנגנון חדשני שמראה איך מולקולה קטנה מווסתת את הפעילות של החלבון והמשמעות היא שהיא יכולה להיות פוטנציאל למניעת אפילפסיה. השלב הבא הוא לראות איך אפשר לשפר את המולקולה כך שתהיה יותר ספציפית ויותר אקטיבית, ובעתיד הרחוק יותר המטרה היא לפתח תרופה מתאימה על בסיס המחקר הזה".



מה הכי מושך אותך בתחום שבחרת?



"המדע הבסיסי הלא יישומי הכי מעניין אותי. אני רוצה להמשיך לחקור אותו. אם יש דברים שעובדים, אני מצליחה לשאול שאלה ולענות עליה והתוצאות מסתדרות, אז מבחינתי זה לא משנה אם יש לזה שימוש".



הניסיונות הרבים עד להצלחת המחקר לא מתסכלים?



שושן: "גם עד שזה קורה, התהליך כל כך צבעוני. זה מאוד מספק. אני לא יכולה לראות את עצמי עושה דברים אחרים".



גופמן: "אנחנו לא עובדים על פרויקט אחד. לפעמים אנחנו נתקעים, אבל יש הצלחות בפרויקטים אחרים".



שושן: "חייבים לגלות משהו חדש ולא תמיד הדברים מסתדרים כך. לפעמים אנחנו מנסים, מריצים תוכנות, ולבסוף אין לנו משהו חדש להגיד. יש כאלה שאולי יפרסמו גם במקרה כזה, אבל כמו שניר אמר לי פעם: 'אנחנו מקבלים סטנדרטים גבוהים מאוד של מדע'".



על אף שעשוי להתקבל רושם של מחקר סיזיפי ומפרך בקצב אטי למדי - לזמן יש פה תפקיד חשוב. מאחורי הקלעים מתרחש מרוץ גלובלי שבו מתחרים חוקרים ממדינות רבות על ההמצאה הבאה, התרופה הבאה, או הגילוי הבא שייצור שינוי משמעותי ואולי אפילו יביא את פרס הנובל. "תמיד יש סוג של לחץ כי גם אחרים עובדים על דברים שאנחנו עושים", מסכים בן-טל.



היה מקרה שהתחלתם והקדימו אתכם?



שושן: "כן, אבל לא התייאשנו. שיתפנו פעולה עם מישהו בחו"ל וזה התפוצץ. ידענו שיכול להיות שהוא יעשה שימוש במידע שתרמנו לו, וניהלנו מרוץ נגד השעון. הוא פירסם את המחקר במקביל אלינו, אבל הגיע למקום נמוך יותר מבחינת דירוג העיתונים. הוא שיחק מלוכלך ואנחנו ניצחנו".



"המשכורת לא מניעה אותי"



העליבות צועקת מכל הפינות בקומה השישית בבניין שרמן. הריחות המוזרים מורגשים כבר כשעולים במעלית, וכשמסיירים במסדרון המתפתל תחושת הדלות לא משתפרת. אין כאן שום דבר חדשני, מתקדם ומבטיח. היה לנו מזל, כך התברר, שלא הגענו שבוע קודם לכן, כשהתפוצצו כמה צינורות. "לא חסרות אוניברסיטאות עם תנאים טובים, וגם בתל אביב יש בניינים יפים. זה צירוף מקרים כזה", מנסה בן-טל לשמור על כבוד האוניברסיטה בעדינות.



גופמן מספרת שגם היכולות החישוביות שלהם מוגבלות ("זה עוצר אותנו") ושושן מוסיפה שהן עובדות עם פרופסור משוודיה ומשתמשות ביכולות החישוב שלו שהן פי 40 משלהן. אבל גם כשמדברים על תקציבים ותנאים, קשה לשמוע הרבה קיטורים. "המצב משתפר", אומרת שושן ואלמוגי מוסיף: "יש משהו יפה בחוסר תקציבים - לעשות הרבה ממעט. החוסר גורם לך להיות יעיל וחכם יותר עם המקורות שלך. בהשוואה למה שראיתי בחו"ל, מידת המחויבות פה גדולה יותר. הצורך מחשל איכשהו".



גופמן: "אם אתה יודע שיש לך מקורות מוגבלים, תחשוב טוב איך אתה פועל, בדרך הכי חכמה. אנחנו גם לא כל כך צריכים תקציב. יש לנו את המחשב".



שושן: "יש לנו מומחיות גדולה בלמדל את החלבונים, שלא קיימת בהרבה מקומות בעולם. אנחנו עושים את זה באופן יסודי ועמוק ביותר והמודלים שלנו אמינים. אני מאמינה שלידע הזה במעבדה תהיה משמעות גדולה. גם בעולם".



אלמוגי: "אין ספק שבחו"ל יש יותר מימון. יש הרגשה של עושר ובמעבדות שם הכל נראה עצום. בכל מקום אחר בעולם המשכורת יותר גבוהה מכאן, אבל בסופו של דבר אני מחפש את התמיכה ופה נוח ונעים לי לעבוד. כשאתה נכנס לחיים כאלה, אתה לא חושב על כסף. משכורת היא לא הדבר שמניע אותי".



"בכל מקרה, מי שנמשך לכסף לא ילך לכיוון הזה", אומר בן-טל, "מלוא התגמול לא יגיע לפני גיל 40, בעוד שבתחומים אחרים אפשר להרוויח גם בגיל 30. האנשים שפונים למחקר רוצים שיהיה להם מעניין. הם רוצים למצוא שאלות כדי לחקור אותן, סיכוי לתת תשובה לשאלות מעניינות, שתהיה להם אווירה מתאימה לעבוד על דברים שהם מחשיבים כמעניינים".



ידעתם שאתם רוצים לעסוק במחקר כזה מגיל צעיר?



שושן:"תמיד הייתי ריאלית ובצבא התעסקתי במחקר. אהבתי את זה וחשבתי ללמוד מדעי המחשב. חשבתי אם אני רוצה להיות מהנדסת כמו אחי או רופאה כמו אחותי. לפני שנסעתי למזרח ראיתי שיש לימודי ביו-אינפורמטיקה, זה הדליק אותי ונרשמתי. משם התגלגלתי לכאן ואני שמחה על הבחירה. כיף לנו, מאתגר. לא הייתי רוצה לעשות משהו אחר".



גופמן: "תמיד ידעתי שאני רוצה לעסוק בתחום הזה".



איפה תהיו בעוד 10 שנים?



אלמוגי: "אני חושב שאעשה את אותם דברים".



גופמן: "יכול להיות שאמשיך במחקר הבסיסי באקדמיה, ויכול להיות שזה יהיה בתעשייה. אני לא פוסלת אפשרות לעבוד באקדמיה, אבל אני לא מוכנה למשכורת רעב. אני רוצה להרוויח הרבה כסף".



שושן: "ככל שהשנים יעברו, התוכנות ישתפרו ויחסכו הרבה זמן וכסף, כך שגם התפקיד של הביולוגיה החישובית יגדל. אני חושבת שאשתלב בתעשייה. תמיד גם יש את האפשרות לעשות פוסט-דוקטורט בארה"ב".



פוטנציאל: זיכרון



מהי קיבולת הזיכרון האנושי? כמעט בלתי מוגבלת. זה מה שטוען פרופ' פול רבר מאוניברסיטת נורתווסטרן ב"סיינטיפיק אמריקן מיינד". למרות המספר הגדול של פריטים, מאורעות וסיסמאות לפייסבוק שאנחנו נדרשים לזכור, לא סביר שבמהלך חיי אדם ייגמר לנו המקום במוח. במוח מיליארד נוירונים, כל אחד מהם יוצר ב1,000- קשרים עם נוירונים אחרים ומעורב באחסון כמה זיכרונות, ועל כן סך הזיכרון במוח משתווה בערך ל2.5- פטהבייט, ששווה ערך ל3- מיליון שעות של תוכניות טלוויזיה, במקליט דיגיטלי רגיל: טלוויזיה תצטרך לפעול במשך 300 שנה רצוף כדי למלא את כל הנפח.



אמרתי לכם!



החששות מהפיל הלבן חלפו עם הרוח



אחת מהפקות הקולנוע הגדולות והיקרות ביותר היתה "חלף עם הרוח" - סרטו האפי של ויקטור פלמינג מ-1939, שמתאר את מלחמת האזרחים בארה"ב דרך סיפור אהבה. דווקא המפיק הראשי של אולפני mgm, אירווינג תאלברג, התריע בפני ראש האולפן, לואיס מאייר, שלא כדאי לו להפיק את הסרט - תאלברג לא האמין שסרט על מלחמת האזרחים יכול להיות רווחי. אדם נוסף שלא האמין בהצלחת הסרט היה הבמאי: פלמינג סירב לקבל 20% מרווחי הסרט במקום שכר על עבודתו. למפיק הסרט, דיוויד א. סלזניק, הוא הסביר ש"הסרט הזה הולך להיות הפיל הלבן הגדול ביותר בכל הזמנים". "חלף עם הרוח" נהפך ללהיט הקולנועי הגדול של כל הזמנים: הסרט גרף הכנסות של יותר ממיליארד וחצי דולר מאז צאתו. תאלברג לא זכה להבין שטעה: הוא מת בגיל 37 מהתקף לב, עוד לפני שהסרט יצא לאקרנים.