כך הידרדרו שירותי כיבוי האש

לא בכל יום מתאגדים כבאים למאבק נגד יו"ר התאגיד שלהם, זה שאמור לייצג אותם ולדאוג לצורכיהם - אבל בתחנת כיבוי האש של טבריה זה בדיוק מה שקרה.

בסוף 2009 הגישו כבאים בטבריה תלונה למבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס. לטענתם, יו"ר תאגיד כיבוי האש, איתן עובד - המשמש חבר מועצת העירייה בטבריה מטעם ישראל ביתנו - עושה שימוש בתחנת הכיבוי לצרכים הפוליטיים שלו, ואפילו מקיים בתחנה ישיבות של המפלגה. כמו כן התלוננו כי עובד פעל כדי לסייע לכבאי חדש בתחנה, אלכס ברנר. השניים, לפי הטענה, פעילים בישראל ביתנו. עובד, על פי התלונה, איפשר לברנר חופשות מהעבודה גם בניגוד לדעתו של קצין המשמרת שלו, ובתמורה סייע ברנר לעובד לחזק את מעמדו בקרב הקהילה הרוסית בטבריה. תלונת הכבאים אמורה להתברר בזמן הקרוב אצל מבקר המדינה. מאיתן עובד לא התקבלה תגובה עד לסגירת הגיליון. לכאורה הקשר בין התלונה לבין מחדל השריפה בכרמל הוא מקרי - למעשה התלונה חושפת טפח מאופן ההתנהלות של מכבי האש. אין חולק על כך שבאסון השריפה בכרמל, שבו נספו 43 איש, נחשף הצד היפה של הלוחמים בקו האש: הכבאים סיכנו את חייהם כדי להציל נפש ורכוש. אבל לאחר שהעשן התפזר והרעש התקשורתי נרגע, יש לדון בשרשרת הבעיות שהובילה לרמה הירודה של שירותי הכבאות בישראל, הכוללת גם חוליות בעייתיות בשירותי הכבאות עצמם.

בניגוד לשירותי חירום אחרים, כבאות האש אינה גוף ארצי. 24 תאגידי כבאות עירוניים או אזוריים יש במדינה - וכל אחד מהם הוא ישות משפטית עצמאית ונפרדת. כל התאגידים נמצאים בשליטתן הבלעדית של הרשויות המקומיות. לכל תאגיד כיבוי אש יש מועצת תאגיד, שבראשה עומדים ראשי יישובים ונציגים פוליטיים. בחלק מהמקרים, למשל בערים הגדולות, הכבאים הם עובדי עירייה לכל דבר ועניין.

השליטה של הרשויות המקומיות בתאגידי כיבוי האש היא פתח להתערבות פוליטית. כמעט כל המעורבים בנעשה בכיבוי אש מודים בפה מלא כי יש חגיגת מינויים פוליטיים במערכת הזאת. "לכל מועצה יש אג'נדה משלה. במקרים לא מעטים הנציגים בתאגידים באים לישיבות עם הנחיות ממרכז המפלגה לגייס כבאים מקורבים, או להשיג הנחות למקורבים בנושאים של בטיחות אש", מגלה נציב כבאות והצלה ראשי, רב טפסר שמעון רומח, בשיחה עם TheMarker.

ואולם, הבוס האמיתי של מכבי האש בישראל הוא לא רומח, אלא יו"ר מרכז השלטון המקומי ויו"ר מועצת מעלות, שלמה בוחבוט, לשעבר חבר כנסת של העבודה. בוחבוט הוא זה שמנהל את המגעים עם משרד האוצר ומשרד הפנים, כמי שמייצג את 24 תאגידי הכבאות.

הנציג של בוחבוט בשטח הוא אסי לוי, יו"ר איגוד הכבאים הארצי. גם ללוי, מעבר לעיסוקיו בכבאות, יש פעילות פוליטית עניפה: הוא חבר בכיר במרכז הליכוד, סגן ראש המועצה המקומית קרני שומרון ויו"ר תאגיד הכיבוי ביו"ש. בעבר היה לוי יועץ פוליטי של לימור לבנת.

לפני שלושה שבועות, זמן קצר קודם לשריפה הגדולה, לוי אפילו הוזמן עם עוד כ-25 קבלני קולות בולטים ואנשי שטח מובילים בליכוד לפגישה עם ראש הממשלה, בנימין נתניהו. הפגישה התקיימה במצודת זאב בתל אביב. לוי סירב להגיב לפנייה בנושא.

באירועי השריפה בבית אורן היתה כוכבת אחת: הכבאית משנות ה-60 שהיתה אמורה להתמודד עם האש שפרצה שוב ושוב בנקודות שונות ביישוב. ואולם, כל אלה שעקבו בשבועות האחרונים אחר התנהלות מכבי האש גילו כי לפעמים אמצעי התחבורה של אנשי כיבוי האש טובים הרבה יותר. לפחות של אלה הקרובים לצלחת.

בעוד בתחנות הכיבוי עומדות כבאיות ישנות ורעועות - ראשי התאגידים של כיבוי האש ומפקדי הכיבוי האזוריים, כ-20 איש, זוכים דווקא לרכבי שטח. מדובר בכלי רכב יקרים, שלפי הערכות מחיר כל אחד מהם כ-600 אלף שקל, עם הרבה פירוטכניקה - אנטנות בולטות, מכשירי קשר ופנסים מיוחדים. הביקורת על הוצאה כספית זו כבר החלה להישמע.

מעבר לצ'ופרים של ראשי התאגידים, גם לכבאים יש תנאים נדיבים. ראשית, תנאי הקבלה למכבי אש לא קשים: כדי להיות כבאי צריך לסיים 12 שנות לימוד, אין חובה של תעודת בגרות, צריך להיות בעל רישיון נהיגה, בריאות תקינה וברוב המקרים גם להיות בעל קשרים פוליטיים נכונים ברשות המקומית.

השכר בשירותי הכבאות סביר, ויותר מכך. שכרם הממוצע של הכבאים, לפי אגף המחקר בכנסת, הוא 16 אלף שקל ברוטו בחודש. השכר הגבוה ביותר ב-2009 היה בגבעתיים, 21,801 שקל בחודש בממוצע לכבאי - יותר מאשר באילת (19,854 שקל) ובבני ברק (18,788 שקל).

גם תנאי העבודה של הכבאים מיוחדים. הם עובדים 24 שעות ברציפות ולאחר מכן נחים במשך 48 שעות. ומה הם עושים בזמנם הפנוי? הכבאים מודים כי הם מנצלים אותו לעבודות נוספות כמו נהיגת מוניות, שרברבות, מלצרות ועסקים אחרים.

הכבאים מתחלקים לשניים: דור א' ודור ב'. עובדי דור א' הוותיקים נהנים מחוזה קיבוצי, ומשתכרים יותר מ-20 אלף שקל ברוטו בחודש בממוצע. עובדי דור ב', שהם צעירים יותר ושנות הוותק שלהם מעטות יותר, מועסקים בחוזה קיבוצי בתנאים טובים פחות ומשתכרים כ-10,000 שקל לחודש. לפני כעשר שנים בוצעה רפורמה בשכר ובתנאי העבודה של הכבאים והוצאו לפנסיה כבאים ותיקים ששכרם הגיע גם ליותר מ-30 אלף שקל.

הבכירים במכבי האש נהנים מתנאי שכר טובים אף יותר. לפי נתונים רשמיים של משרד האוצר, השכר ברוטו של מפקד שירותי הכבאות בפתח תקוה ב-2009 היה 36,143 שקל - בדומה לשכר של שר ושל נגיד בנק ישראל. השכר של סגן המפקד היה 28,250 שקל, של קצין האפסנאות 27,504 ושל מפקד משמרת 26,461 שקל.

בטבריה, מתברר, אין רק תלונות על מעורבות פוליטית, אלא גם על חריגות שכר. ב-2009 התלוננה התנועה לאיכות השלטון בפני מבקר המדינה כי טפסר בדימוס משה ריבק, המועסק בטבריה כממלא מקום מפקד הכבאות המקומית, השתכר תמורת יומיים עבודה בשבוע כ-47 אלף שקל בחודש - שכר שנראה מוגזם גם לפי תנאי העבודה המקובלים בקרב הכבאים. תלונה זו אמורה להתברר אצל מבקר המדינה.

ביולי, לאחר חמש שנים של משא ומתן, נחתם הסכם שכר חדש עם הכבאים דור ב', שלפיו כל הכבאים שייקלטו מ-2010 יתוגמלו לפי חוקת שכר אחידה בהתאם למסגרת שבועית של 42.5 שעות. שעות העבודה מעבר למסגרת זו יוכרו כשעות נוספות.

רומח מושכנע כי השכר של הכבאים מוצדק: "כל אגורה שהכבאים מקבלים היא על סמך הסכמי שכר המאושרים על ידי האוצר. אין חריגות שכר אצל הכבאים. כבאי עובד יותר ממשרה אחת - הוא עובד בחודש 240 שעות לעומת ממוצע של 180 שעות עבודה בחודש בכלל המשק, וזה כולל לילות וסופי שבוע. לכן המשכורת של הכבאי למשרה אינה גבוהה".

אחת הבעיות המרכזיות של שירותי הכבאות בישראל היא העדר מערכת כבאות ארצית אחת, הייררכית, שיש בה פיקוד ושליטה, כפי שמקובל, למשל, במשטרת ישראל. לשירותי הכבאות בישראל אין אפילו מערכת קשר אחת.

כאמור, כל תאגיד הוא עצמאי, ויש לו גם מערכת ניהול חשבונות נפרדת. בירושלים, בתל אביב, בחיפה וברמת גן התמונה שונה - עובדי הכבאות בערים אלה הם עובדי עירייה, כולל דרגות ושכר.

לפני שנתיים וחצי החליטה הממשלה בראשות אהוד אולמרט על הקמת רשות ארצית לכבאות, שאמורה היתה לפעול במסגרת המשרד לביטחון פנים. ואולם עד כה דבר לא נעשה בעניין - מדינת ישראל לא הצליחה להכפיף את כל תחנות הכיבוי לרשות עצמאית אחת.

התוצאה היא שבישראל יש כיום 95 תחנות כיבוי שהקשר ביניהן רופף, ותלוי פעמים רבות ברצון טוב. במקרה כזה, אין שליטה מלאה על הפעלת המשאבים ועל כוח האדם. נציבות כבאות והצלה במשרד הפנים, בראשות רומח, חסרת סמכויות חוקיות להורות לתאגידי הכיבוי כיצד לפעול. מי שממונה על הכבאים הם ראשי תאגידי הערים לכבאות וראשי תחנות הכיבוי.

השוני בין התאגידים בא לידי ביטוי גם בעניינים טכניים. כך לדוגמה, יש הבדלים בין קוטר צינורות הכיבוי של התאגידים, לפעמים בכמה אינצ'ים. הבדלים אלה עלולים לחבל במאמצי הכיבוי, במקרים שבהם כבאים מתאגיד ערים אחד באים לסייע לכבאים מתאגיד ערים אחר.

התקציב השנתי של שירותי הכבאות בישראל הוא 500 מיליון שקל. מסכום זה 200 מיליון שקל בלבד מגיעים מתקציב המדינה. 200 מיליון שקל נוספים מגיעים מתקציבי הרשויות המקומיות, ו-100 מיליון שקל מאגרות של שירותי הכבאות.

רובו המכריע של תקציב הכבאות השנתי - 85% (425 מיליון שקל) - מופנה להוצאות שכר. 75 מיליון שקל הנותרים מיועדים לכל שאר ההוצאות: ארנונה, בינוי, תחזוקה, וגם רכישת ציוד חדש וחומרי כיבוי.

רומח טוען כי אחת הבעיות המרכזית בקשיים התקציביים היא המעורבות של הרשויות המקומיות במימון: "לכבאות בישראל, מכיוון שהיא גם ממשלתית וגם מוניציפלית, יש שני הורים - הממשלה והרשויות המקומיות. כשההורים גרושים יש כל הזמן ויכוחים בשאלה מי ישלם את הקייטנה לילד. גם אצלנו יש ויכוחים מי יקנה את ציוד הכבאות החדש".

לדברי רומח, "כשהמצב ברשויות המקומיות היה טוב נעשה רענון של הציוד. מסוף שנות ה-90, בעקבות משבר הרשויות המקומיות, הורע מצב מערך כיבוי האש. כל צד - הממשלה והרשויות - הפיל על השני את המימון. בהרבה ישיבות שמעתי את נציגי האוצר אומרים: 'אנחנו שמנו את הכסף, כפי שהתחייבנו, הרשויות המקומיות הן אלה לא שמו את הכסף שלהן'.

"אבל למעשה, הממשלה שמה סכום מינימום שאינו מספיק. ב-2002-2010 הסתכם תקציב הפיתוח השנתי בפחות מ-10 מיליון שקל. הסכום הזה מיועד לכבאיות, לקשר, לחידוש ציוד, לבנייה, לחידוש של תחנות ולמחשוב. ב-2006, במלחמת לבנון, תקציב הפיתוח השנתי היה 12 מיליון שקל. מה אפשר לעשות עם תקציב פיתוח כזה?"

כשרומח מדבר על תקציב נמוך לרכישת ציוד הוא מתכוון בעיקר לכבאיות. לפי דו"ח של מרכז המחקר והמידע של הכנסת, בישראל יש תקן של 516 רכבי כיבוי והצלה. ואולם בפועל, מצבת כלי הרכב התקינים בפועל היא 347 - 90 מהם הם 20 שנה לפחות.

מעבר לציוד המיושן, הנפילה בין שני הכיסאות - הממשלה והרשויות - גרמה לכך שכיבוי האש של ישראל מתנהל כיום כמו במדינת עולם שלישי גם מבחינת כוח האדם. ב-2009 היו בישראל 1,326 כבאים. בעולם מקובל כי על כל 1,000 תושבים יש כבאי אחד, בישראל יש כבאי אחד על כל 7,000 תושבים.

באחרונה פרצו שריפות במגדל שלום בתל אביב ובאחד ממגדלי הולילנד בירושלים. במקרים אלה אמנם לא היו נפגעים בנפש, אבל שם כבר התברר, שלא במפתיע, כי לשירותי הכבאות אין סולמות וציוד מינימלי כדי להתמודד עם שריפות במגדלים גבוהים. רומח: "כבאית מנוף עולה 4.5 מיליון שקל, וחסרות 13 כבאיות כאלה".

לדברי רומח, "אנחנו עובדים על פי תקני כוח אדם ורכב של סוף שנות ה-90 - תקנים שאינם עונים על הצרכים כיום. גם ביחס לתקנים הישנים אנחנו בפיגור של 300 כבאים, 130 כלי רכב ו-20 תחנות כיבוי".

רומח מוסיף: "אני מתבייש בבית הספר שלנו לכבאות, הנמצא בראשון לציון. אני מתבייש להראות אותו לאורחים. לכל שירות כבאות בינוני בארה"ב יש בית ספר מתקדם הרבה יותר. בית הספר שלנו אינו אפילו גנון ללימודי כבאות. אנחנו מדברים עכשיו על צורך דחוף בתקציב של 600 מיליון שקל להשלמת פערים ישנים".

משרד האוצר דרש בשנים האחרונות, כתנאי להגדלת הסיוע לרשויות כיבוי האש, רפורמה מקיפה במערך הכיבוי, ובראש ובראשונה הקמת רשות אחת, ממלכתית, לשירותי הכבאות. התנאי הבסיסי של האוצר הוא שלכבאים לא תהיה זכות התאגדות והם לא יוכלו לשבות, למשל בדומה לשוטרים.

ואולם, במשרד האוצר אומרים כי יש כאלה, בעיקר בשלטון המקומי, שלא מעוניינים להעביר את הסמכות שבידיהם לגוף ממלכתי חדש. באוצר גם אומרים כי בוחבוט - שאינו אהוד במסדרונות האוצר - מנסה לטרפד את הקמת שירות כבאות ממלכתי, שכן כך יילקח ממנו חלק לא מבוטל מכוחו.

בוחבוט אינו אומר כי הוא מתנגד למהלך, אך מציג שורה של טענות נגדו: "אם הממשלה רוצה להקים שירות כבאות ארצי בפורמט הנראה לה, היא צריכה לעשות את זה בשיקול דעת, בהתייעצות עם השלטון המקומי ועם מומחים, ובזהירות - כדי שהשגיאות של הקמת תאגידי המים לא יחזרו על עצמן. הכיבוי משרת את הרשות המקומית. הקמת רשות ארצית אינה דבר פשוט".

טענה נוספת של בוחבוט נגד הקמת רשות ארצית היא הבעלות על הציוד: "הציוד הקיים בתאגידי הכיבוי בכל המדינה שייך ברובו המכריע לשלטון המקומי. מדובר ב-4-5 מיליארד שקל, וזה לא עניין של מה בכך. לא כל הציוד ישן. יש כבאיות ישנות, אבל יש גם הרבה כבאיות חדשות. אז שהממשלה תלאים את כל הציוד? צריך להגיע להסדר עם השלטון המקומי. אם רוצים להקים מבנה חדש לשירותי הכבאות זה לא יכול להתבצע במחטף. הממשלה רוצה להקים שירות כבאות ולמכור את השירותים ליישובים, אבל לא לכל הרשויות יש כסף לקנות שירותי כבאות".

רומח סבור כי לא מומלץ להשאיר את כיבוי האש בידי הרשויות המקומיות: "הרפורמה צריכה לקבוע אבא אחד לכל מערך שירותי החירום בישראל - גוף-על ממלכתי שינטרל את הרשויות המקומיות. רפורמה ממלכתית בשירותי הכבאות תצריך גיוס של מאות כבאים חדשים, העברת זכויות אקטואריות של הכבאים מהרשויות המקומיות לאחריות המדינה, והעברת נדל"ן מהרשויות המקומיות למדינה. זה לא פשוט. זה לא עניין של שנה-שנתיים, וזה יעלה הרבה מאוד כסף. אנחנו בתהליך של בדיקה".

נתניהו מתכוון להגיש בתוך שבוע-שבועיים טיוטת חוק לכל שרי הממשלה שעניינה הקמת רשות ממלכתית לכבאות. בנוסף, משרד ראש הממשלה מתכוון להגיש בתוך זמן קצר הצעת מחליטים לממשלה להעברת שירותי הכבאות ממשרד הפנים למשרד לביטחון פנים. ההצעה צפויה לקבל תמיכה מרוב שרי הממשלה - כולל שר הפנים, אלי ישי.

הקמת רשות כזו תגדיל באופן משמעותי את התקציב השנתי של שירותי הכבאות - לפחות פי שניים, ויש הסבורים אפילו פי שלושה, עד ל-1.5 מיליארד שקל בשנה, גם אם לא מביאים בחשבון את הצעת ראש הממשלה להקים טייסת כיבוי אש בחיל האוויר.

בשל המראות הקשים מאסון השריפה בכרמל, יש סיכוי גבוה שהצעת החלטה כזו תעבור ותוקם רשות ממלכתית. ואולם, מכיוון ששירותי הכיבוי נהפכו לכלי שרת בידי הפוליטיקאים, עלולים להתפתח עוד מאבקים על השליטה בהם. לא כולם ישמחו לוותר מהר כל כך על הפריווילגיה לתת ג'ובים לחברים.