כיצד הצליחה עסקה שלא בוצעה להפיל את הדולר ב-1%

פעילים בשוק מטבע החוץ גאים תמיד לספר שזהו השוק המשוכלל, העמוק והנזיל מכל השווקים הפיננסיים בישראל. לראיה הם מביאים את המספרים: מחזור יומי של 6 מיליארד דולר כולל עסקות החלפה (swap) - פי 15 מהמחזור היומי בשוק המניות. הם מספרים על משקיעים זרים שאחראים על מחצית מהיקפי המסחר, על תנודתיות נמוכה ועל הפרשים קטנים בין שערי קנייה לשערי מכירה שמשמשים עדות ליעילותו ונזילותו של השוק.

האומנם? הערכה זו לרוב נכונה, אבל לא תמיד. ביום רביעי האחרון, למשל, היא היתה שגויה לחלוטין. שוק המט"ח התנהל באותו יום כמו סמטת סוחרי עגבניות בשוק, שמגיבה לשמועה על משאית של עגבניות שמגיעה מהשטחים לישראל.



הנה הסיפור: בשעות הבוקר התקשר איש המט"ח של חברה ישראלית גדולה לחדרי העסקות של הבנקים המקומיים. הוא הודיע להם שהוא מבקש למכור 200-250 מיליון דולר תמורת שקלים, ושהוא מבקש לבצע את העסקה בשער היציג שייקבע. עבור הבנקים זו הזמנה לרווח מהיר, ובתגובה הם עשו את מה שהם תמיד עושים כשיש מוכר גדול בשטח. הם החלו למכור דולרים מבעוד מועד, גם כדי להצטייד בשקלים הנחוצים ובעיקר כדי להוריד את השער היציג. כך, מבחינתם, הם ירוויחו יותר כשהמוכר הגדול ישחרר להם את הסחורה. או בלשונם של סוחרי המטבע: היה ticket גדול בזירה, והבנקים התכוננו לבואו.



והדולר אכן ירד. ליתר דיוק, השקל התחזק. במהלך יום מסחר הפכפך התחזק השקל ביותר מ-1% מול סל המטבעות, כתוצאה מהמכירות של הבנקים הישראליים. הדולר, שדווקא התחזק באותו זמן בחו"ל, ירד בישראל בשיעור חד של 0.8%. מי שחשב באותו יום שהשקל שוב מתחזק בגלל גל רכישות של משקיעים ספקולטיביים, טעה. בשל הקרבה לסוף השנה הקלנדרית ולחגים הנוצריים, הואט קצב הפעילות של המשקיעים הזרים. הפעם לא הם היו האחראים להתחזקות השקל.



לבנק ישראל, מצדו, לא היתה ברירה. כמי שתפקידו להבטיח מסחר רציף ולמתן תנודות מיותרות, נכנס הבנק המרכזי לזירה ורכש בין 100 ל-200 מיליון דולר כדי להרגיע את השוק. בנק ישראל לא רכש מט"ח באופן אוטומטי. "יכול להיות שמישהו חשב שבנק ישראל יקנה מהמוכר הגדול את כל הסחורה במחיר גבוה", אמרו סוחרים בשוק, "ואילו בנק ישראל אמנם ביקש להעביר מסר שהוא מגיב למסחר, אך הוא לא יהיה הפראייר שיספק לכל דכפין שקלים בכל מחיר".



אלא שבשעות הצהריים התברר שהסיפור מוזר אפילו יותר ממה שקרה עד אותו רגע. המוכר הגדול, אותה חברה שיצרה את מגמת הירידה בדולר, הבין בשלב מסוים שהבנקים מייקרים לו את העסקה - והחליט לבטל אותה. הוא פשוט לא מכר את הדולרים שברשותו. בתגובה, הדולר עלה בחזרה.



הסיכום של יום המסחר הזה יכול היה להיות מצחיק לולא היה זה סיפור אמיתי. מישהו הגיע, אמר משהו על עסקה גדולה, הדולר ירד, המוכר התחרט ובסוף לא היתה עסקה. אלא שבינתיים, במציאות, שער הדולר ירד ב-0.8% - למורת רוחם של היצואנים ושל בנק ישראל. לא צריך, אגב, להתרגש יתר על המידה: בהמשך מצאו עצמם חדרי העסקות של הבנקים ב"שורט" (פוזיציית חסר) על הדולר, מכיוון שהם מכרו מט"ח מראש אך לא קיבלו את ההזדמנות לסגור את הפוזיציות בגלל ביטול העסקה. לכן הם קנו דולרים והעלו את שער הדולר בחזרה לרמות של ערב הפרשה. אף שבסופו של דבר לא קרה הרבה, אפשר ללמוד מהסיפור הזה כמה דברים מעניינים על שוק המט"ח ועל השווקים הפיננסיים בכלל.



שגיאה של טירון



ראשית, מתברר שיש בשווקים גם שחקנים גדולים בלתי מקצועיים. מי שהתקשר לבנקים ואמר להם שהוא רוצה למכור 200 מיליון דולר בשעה נתונה עשה שגיאה של טירון. זוהי התנהלות של פיל בחנות חרסינה, והיא מזמינה ניסיונות להטות את השוק. עסקות כאלה, כמעט בכל זירה פיננסית, עושים בזהירות, בחשאיות, דרך מגוון של אמצעים ומתווכים - הכל כדי להסתיר ולטשטש את התוכנית האמיתית.



שנית, מתברר שהמתווכים הגדולים בשוק חושבים קודם כל על טובתם. אם מישהו חשב שחדר עסקות של בנק או עושה שוק פועלים עבורו, אירועי המסחר של יום רביעי הוכיחו שגופים פיננסיים מנסים קודם כל למקסם את הרווח שלהם - ולעתים קרובות הרווח שלהם הוא ההפסד של הלקוח. במקרה הזה הבנקים פעלו להורדת שער הדולר, פעולה הפוכה לאינטרס של הלקוח שלהם.



שלישית, מתברר שבשווקים הפיננסיים מידע עובר מהר מאוד בין השחקנים הגדולים - אם הפצת המידע הזה כדאית. לבנק הראשון שקיבל את המידע על המכירה הגדולה היה עניין שאחרים יידעו עליה, ויצטרפו אליו במאמץ להוריד את השער. האם זוהי התארגנות שמזכירה קרטל? אולי, אבל כך פועלים שווקים פיננסיים בכל העולם.



אבל המסר עמוק יותר, בעיקר למי שאינו חי ונושם את השווקים הפיננסיים. במציאות, מתברר, אין "שוק", אין "בורסה" ואין "מסחר". במציאות יש קבוצה לא גדולה של אנשים עם כסף, בדרך כלל לא יותר מקומץ שחקנים גדולים וכמה עשרות שחקנים בינוניים, שמשחקים משחק זה מול זה. לעתים קרובות, כמו בשוק המט"ח, כשמישהו מרוויח מישהו אחר חייב להפסיד. זהו משחק אכזרי: מי שיש לו יותר מידע, מי שאלים יותר ומי שיכול ומוכן להפעיל יותר כסף, מנצח. ואילו מי שקטן, מי שלא יודע מה קורה ומי שאין לו חברים שיצרפו אותו למהלכים הגדולים - בדרך כלל מפסיד.