>> במדור זה הובעה לא פעם הדעה שבמוקדם או במאוחר תחול נסיגה ניכרת בגלובליזציה, שתתחלף בדפוסים קודמים של הגנה על תוצרת מקומית. כמו כל תחזית, במיוחד תחזית לגבי העתיד, כפי שהתבדח מארק טוויין, גם הפעם צריך לקבל את הדברים במידה רבה של ספקנות. הסיבה פשוטה: החיים יודעים להיות מפתיעים, ולהתנהל בצורה שונה לחלוטין ממה שהיינו מצפים.
ההיגיון העומד מאחורי התחזית לנסיגה בגלובליזציה הוא שמדינות המערב, ובעיקר ארה"ב, מפסידות כיום בתחרות העולמית. רמת החיים של חלק גדול מהאוכלוסייה המערבית יורדת. אזרחים במערב מאבדים מקומות עבודה, או ששכרם הריאלי נשחק. מכיוון שמדובר בדמוקרטיות שבהן גם המובטלים והעניים מצביעים, לדעת הקהל משקל כבד בקרב מקבלי ההחלטות. ולכן, בסופו של דבר תהיה נסיגה מהתהליך של העברת משרות לדרום-מזרח אסיה.
תיאוריה זו היא למעשה יותר פוליטית מכלכלית. כלכלנים דווקא אוהבים להסביר כי נסיגה מהגלובליזציה לא תתרחש כי היא אינה כדאית. לשיטתם, "אין זה כלכלי" לסגת מהתהליך העולמי של הפחתת מחסומי סחר. עם זאת, בתנאי אבטלה קשים קולם של אלה ילך במהירות לאיבוד בתוך קולם של המובטלים הממורמרים. ימים יגידו אם התיאוריה הזאת תיהפך למציאות, אך הדיון מתנהל רק בצד אחד של המשוואה - הקושי שנוצר אצל הציבור במערב, בעיקר בארה"ב - ומתעלם מהצד השני, היצרני וקולט העבודה, של סין וחברותיה.
ההנחה הסבירה היא שסין היא המרוויחה הגדולה מהגלובליזציה. הצמיחה המהירה, המהפך שעברה בעשור-שניים האחרונים והעלייה הדרמטית ברמת החיים קשורים קשר ישיר להסרת מחסומי הסחר בעולם. ללא הסרת המחסומים, נראה שסין לא היתה מגיעה למקום שבו היא ניצבת כיום. עם זאת, מתברר שהזינוק בסחר העולמי והתבססות סין כמעצמת יצוא יוצרים בה גם בעיות.
קונספציה מסוכנת
באחרונה נתקלתי במסמך מרתק. מתברר שבארה"ב יש ועדה מיוחדת שתפקידה לייעץ לקונגרס בעניין יחסי סין וארה"ב. היא הוקמה לפני כעשר שנים, במקביל לכניסתה של סין לארגון הסחר העולמי. הוועדה סוקרת בפני הקונגרס את מערכת היחסים בין המדינות בשורת נושאים: החל ביחסי סחר ופיננסים, דרך היבטים צבאיים ועד נושאים כזכויות אדם וזיהום הסביבה. סקרנים המעוניינים בהרחבה יכולים להיכנס לאתר הוועדה: www.uscc.gov/index.php.
הדו"ח השנתי שמגישה הוועדה לקונגרס הוא עב כרס, אך די בקריאת תמצית המנהלים כדי להבחין בטון הלוחמני וברשימת הטענות הארוכה כלפי סין: מהטענה הידועה למניפולציה במטבע, דרך מניעת כניסה של חברות אמריקאיות למכרזים ועד להתעצמות צבאית וחוסר מעש לצמצום פליטת גזי חממה.
ואולם מה שצד את עיני בדו"ח הוא התייחסותם של חברי הוועדה לרכישת אג"ח ממשלתיות אמריקאיות על ידי סין. כידוע, את עודפי הסחר האדירים שלה סין משקיעה והשקיעה באג"ח של ממשלת ארה"ב ושל גופים פיננסיים גדולים. בכך היא איפשרה לארה"ב ולאזרחיה להמשיך לממן הן את גירעון הסחר והן את הגירעון התקציבי.
אלה עובדות ידועות. אלא שציטוט אחד מתוך הדו"ח משקף קונסנזוס שנשמע רבות במדיה הכלכלית מפי פרשנים. בתרגום חופשי זה אומר כך: "ארה"ב אינה צריכה לחשוש ממכירה מסיבית של אג"ח לסין, או מעבר שלה להשקעה במטבעות אחרים. הסיבה היא שיש בידיה כל כך הרבה חוב שלנו, וההיצע של מדינות אחרות ומטבעות אחרים כה קטן ביחס אליו, שלמעשה אין לה אלטרנטיבה".
נטיית הלב הטבעית שלי למשמע ועדת מומחים הטוענת ש"אין מה לחשוש" היא בדרך כלל הפוכה, כלומר להתחיל לחשוש תיכף ומיד. זה נובע משילוב של תכונת אופי עם ניסיון. אלא שהתיאוריה שלפיה "לסינים אין ברירה ולכן הם ימשיכו לממן את גירעונות ארה"ב בקניית אג"ח" אינה רק נחלת הוועדה שהוצגה כאן - היא קונסנזוס רווח למדי שנשמע חדשות לבקרים בתקשורת ובקרב פרשנים.
הנטייה להניח שמה שנמשך זמן רב יימשך עוד ועוד, גם אם הוא בנוי על יסודות רעועים, היא תכונה אנושית מובהקת שהוזכרה במדור זה פעמים רבות. אנו נוטים להניח שמה שהיה הוא שיהיה, אפילו במקרים שבהם ברור שמה שקורה לא יכול להימשך לעד.
יותר כסף, פחות חביות נפט
בואו נבחן מעט מספרים, שמוצגים גם הם בדו"ח הוועדה. ב-2001, אז הצטרפה סין לארגון הסחר העולמי, היה גירעון הסחר בין ארה"ב לסין כ-90 מיליארד דולר לרעת ארה"ב. עד 2010 צמח הנתון פי שלושה, ויסתכם בכ-260-270 מיליארד דולר. על פני עשור, הגירעון המצטבר הוא כ-1.7 טריליון דולר - פחות או יותר היקף החוב האמריקאי המוחזק בידי סין.
הרווח של סין מסחר זה ברור: הוא סיפק בסיס לצמיחה אדירה ולשיפור ניכר ברמת החיים. אבל פרט לרווח יש לסין הפסד לא קטן. בואו נוסיף משתנה למשוואה, והוא כוח הקנייה של הדולרים שסין צוברת בקצב מהיר. מה שמעניין את סין הוא חומרי גלם ודלק, שבהם יש לה מחסור, ופחות מעסיק אותה מחירם של מוצרים מוגמרים שהיא יודעת לייצר בזול.
לדוגמה, לפני עשור עודף סחר שנתי של 90 מיליארד דולר איפשר לסין לקנות כ-3.2 מיליארד חביות נפט, שמחירן אז היה נמוך מ-30 דולר. למרבה ההפתעה, עודף הסחר השנתי שלה שולש מאז, אך הוא מאפשר לה לקנות כיום פחות חביות נפט, שכן מחירן עלה בקצב מהיר יותר מקצב הגידול של העודף במאזן התשלומים. מקרה הנפט בולט אך אינו חריג - התהליך התרחש כמעט בכל חומרי הגלם והסחורות החקלאיות שלהם זקוקה סין.
לכן, הבעיה של מקבלי ההחלטות בסין מורכבת. המכירה באשראי גדל והולך לאזרחי ארה"ב מייצרת בסין צמיחה גבוהה ומונעת אבטלה. אלא שהעובדה שכל הדולרים מוחזקים באג"ח - שהתשואה השוטפת עליהן נמוכה בהרבה מקצב אובדן כוח הקנייה שלהן במונחי סחורות חיוניות - הופכת את התענוג הזה ליקר.
אזרחיה של סין אמנם עובדים קשה וחוסכים את פרי עמלם, אך השחיקה של חסכונותיהם במונחי כוח קנייה של מוצרים כמו מזון ודלק הופכת את החיסכון לפחות אטרקטיבי. כך, הקנייה המסיבית של אג"ח ממשלתיות אמריקאיות בידי סין מאפשרת מצד אחד לסין להציג צמיחה גבוהה - כי ללקוח מרכזי שלה יש קו נוח של אשראי ספקים - אבל מצד שני מאפשרת לארה"ב להחזיק את שער הריבית נמוך, להחליש את המטבע שלה ולהביא לשחיקת כוח הקנייה של הדולר במונחי סחורות. התהליך כואב לסיני הממוצע הרבה יותר מאשר לאמריקאי הממוצע.
בתנאים אלה, ההנחה שלסין אין ברירה אלא להמשיך ולהעניק אשראי נדיב בריבית נמוכה לארה"ב ואזרחיה היא הנחה מסוכנת. יש סיכוי לא קטן שלסינים יימאס יום אחד, והם יחליטו שעדיף להשקיע בנכסים ריאליים כמכרות, קרקעות חקלאיות או חברות, שיכולים לספק הגנה טובה יותר מפני שחיקת ערכם מנכסים נומינליים כאג"ח ממשלתיות. מסע הקניות העולמי שממשלת סין וחברות סיניות מנסות לערוך בנכסים מהסוג שהוזכר כאן בשנים האחרונות יכול להיות אינדיקציה לכך.
בכל מקרה, לו הייתי חבר בוועדה המייעצת לקונגרס, לא הייתי ממהר להכריז שאין חשש מהפסקת רכישות אג"ח ממשלתיות על ידי סין. על זה צריך לשאול דווקא את הסינים - אך סביר להניח שהם לא יענו.
-
הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות
היום שבו לסינים יימאס מאג"ח אמריקאיות
דורון צור
19.12.2010 / 7:04