סופו של צבא העם

>> שתי החלטות שיובאו היום לאישור הממשלה הן בעסקי אלוהים. האחת עוסקת בגיוס תלמידי ישיבות לצבא או לשירות אזרחי; האחרת עוסקת בקצבת הבטחת הכנסה שמקבלים 10% העניים מקרב תלמידי הישיבות. שתי ההחלטות משלימות זו את זו, שתיהן סובבות את עבודת האלוהים - ואלוהים כידוע, תמיד מצוי בפרטים.



הפרט המהותי ביותר הוא גיל 22. זהו גיל הבחירה של הגברים החרדים - אם להצטרף לחיים האמיתיים באמצעות יציאה לעבודה או לבחור בחיים של לימודי תורה כאברכי כולל. עד גיל 22 הבחירה הזו אינה באמת קיימת. הגבר החרדי לומד בישיבה הקטנה (במקום תיכון), ואחר כך ממשיך אוטומטית לישיבה הגבוהה (בגיל 18-22).

הישיבה הגבוהה היא קריטית עבורו, משום שהשתלבותו בה והצלחתו בה יקבעו את ערכו בשוק השידוכים החרדי. שם, בישיבה הגבוהה, ייקבע המשך מסלול חייו האישיים, ולכן הוא אינו יכול לוותר על לימודיו בה. זאת הסיבה העיקרית לכך שכמעט שאין סיכוי לגייס גברים חרדים לצבא בגיל 18. מי שמתגייסים בגיל זה למסלול הנח"ל החרדי הם הנפל של האוכלוסייה החרדית - בעיקר מי שכבר נמצא בדרכו החוצה מתוך החברה הזאת.



הגבר החרדי הממוצע לא יוותר על לימודיו בישיבה הגבוהה, אבל עם השלימו את לימודיו בישיבה הגבוהה - כאשר הוא כבר קרוב לוודאי נשוי או בדרכו להינשא - פני הדברים משתנים דרמטית. בשלב הזה הוא כבר עבר את השידוך בהצלחה, ולפניו עומדת ההתלבטות אם לפרנס בכבוד את משפחתו כגבר עובד, או אם לבחור בחיי דלות לו ולמשפחתו, באמצעות המשך לימודים בכולל.



בעבר ההתלבטות הזו היתה קלה - המדינה הרעיפה על תלמידי הכוללים קצבאות נדיבות (קצבאות ילדים, הבטחת הכנסה ותמיכה בתקציבי הישיבות), שאיפשרו להם לחיות בכבוד גם כתלמידי כולל. בשנים האחרונות, לאחר הקיצוצים בקצבאות הילדים ובתקציבי הישיבות ב-2003, ועכשיו עם ההחמרה גם בתנאי קצבת הבטחת הכנסה, חייו של האברך קשים - וההתלבטות הזאת נהפכה לקשה ואמיתית יותר.



מי שזיהה את קיומה של ההתלבטות הזו ואת האפשרות לנצל אותה, היה דווקא צה"ל. בחמש השנים האחרונות החל צה"ל לפתח את מסלול השירות לגברים חרדים נשואים בני 22 ויותר - מסלולי השירות הטכנולוגי שח"ר. מסלולים אלה התחילו לצבור תאוצה, וכיום משרתים בהם כ-500 גברים חרדים (עוד כ-500 משרתים בנח"ל החרדי). מתברר שיש כאן ניצנים של מציאות שכולם מרוויחים ממנה: הצבא מרוויח כוח אדם טכנולוגי מצוין, החרדים מרוויחים שירות צבאי בתנאי דה-לוקס (בשל היותם בעלי משפחות הם מקבלים מהצבא שכר של כ-4,000 שקל בחודש, וזאת פרט להכשרות טכנולוגיות מקיפות), וכן הכנה מצוינת להמשך השתלבות בשוק העבודה.



את ההצלחה הזו מבקשת, לכאורה, הצעת ההחלטה הראשונה להעמיק. לפי ההצעה, צה"ל יקבל תקציב של כ-130 מיליון שקל בשנה כדי להרחיב את מסלולי השירות הצבאי לחרדים - נח"ל חרדי, שח"ר וגם מסלול מקוצר (טירונות קצרה והשתלבות במילואים בפיקוד העורף). זאת, במקביל להפניית תקציבים כדי להרחיב ולפתח גם את השירות האזרחי המוצע לחרדים, לרבות מסלול אזרחי-ביטחוני חדש, הכולל התנדבות במשטרה, בשירותי הכבאות ובמד"א.



הכל יפה, פרט לפרט אחד קטנטן. זהו הפרט שהופך את סדר העולם של גיוס החרדים על פיו. עד היום, בהתאם לחוק טל, הצבא הוא זה ששלט בגורלם - הוא זה שהעניק להם דחיית שירות מדי שנה בעבור המשך לימודים בישיבה, והוא זה שנתן את הסכמתו לוויתור על שירות צבאי והמרתו בשירות אזרחי לחרדים שביקשו זאת. מעשית, הצבא איפשר עד היום לכל חרדי בן 22 שהוא אב לילדים, או לכל חרדי בן 26, לפנות לשירות אזרחי. הבחירה, עם זאת, היתה של הצבא.



לא עוד. לפי הצעת ההחלטה, הבחירה מעתה אם לפנות לשירות צבאי או לשירות אזרחי תהיה של האברך. כל חרדי בן 22 עם ילד, או כל חרדי בן 24 נשוי, יוכלו לבחור לפנות לשנת שירות אזרחי. הבחירה היא שלהם - ולא של הצבא. בפועל, החל מגיל 22 יוכלו גברים חרדים לפטור את עצמם מחובת השירות הצבאי, באמצעות פנייה לשירות האזרחי.



לפיכך, הצעת ההחלטה מעניקה לחרדים פטור משירות צבאי החל מגיל 22. כל מי שחרד לערך צבא העם, ולשאריות הקונסנזוס בחברה הישראלית לגבי החשיבות הערכית של השירות בצבא, לא יכול שלא להצטמרר מכך. על פניו, המדינה ביצעה כאן ויתור ערכי עצום לחרדים, והעניקה את הגושפנקה הסופית להיעדר השירות שלהם בצבא.



יתרה מכך, מכיוון שהשירות האזרחי הוא קל יותר, קצר יותר, ופחות שנוי במחלוקת מבחינת החרדים - הדעת נותנת כי מרביתם יעדיפו את חלופת השירות האזרחי על פני הצבאי. על פניו, על אף שהצעת ההחלטה מגדירה את עצמה כהחלטה המעודדת שירות צבאי, ושאמורה בתוך חמש שנים להכפיל את מספר המשרתים בצבא - נראה כי ההחלטה משיגה את ההפך המוחלט.



אלא שלא הכל חושבים כך. צריך להדגיש כי צה"ל נתן את הסכמתו להצעת ההחלטה, וכי גם הצבא גם משרד האוצר וגם משרד ראש הממשלה סבורים כי זוהי החלטה שיש בה פוטנציאל למהפכה בגיוס חרדים. שלושת הגופים הללו כאחד משוכנעים כי על אף שהצבא ויתר על זכות הווטו שלו לגבי גיוס החרדים, ואף שלחרדים יש מעתה יכולת בחירה לפנות לשנת שירות אזרחי קצרה בגיל 22, הרי שבפועל החרדים - ודווקא המוצלחים שבהם - יבחרו בצבא. מדוע? משום שמסלול שח"ר הוא מסלול אליטסטי ואטרקטיבי במיוחד עבודם - הוא משלם להם כ-4,000 שקל בחודש (כמעט כפול מהתשלום בשירות האזרחי) והוא גם מעניק להם הכשרה טכנולוגית וניסיון בעבודה טכנולוגית. אלה הופכים את המסלול לבחירה עדיפה להמשך השתלבות בשוק העבודה לאחר מכן - בוודאי חלופה עדיפה על פני השירות האזרחי, שמשלם מעט, מציע מעט מאוד הכשרות וניסיון, ובעיקר מנוהל גרוע מאד על ידי משרד המדע, ולכן מתקשה מאד לייצר מסלולי שירות אטרקטיביים למתנדבים אליו. לא בכדי, הצעת ההחלטה כוללת את הקמתו של "צוות פיקוח" מטעם משרד האוצר, שיפקח על ההתקדמות בבניית מסלולי השירות וההכשרה בשירות האזרחי.



האם האטרקטיביות של מסלול שח"ר אכן תצדיק את השינוי ההיסטורי - של ויתור על חובת השירות הצבאי לחרדים החל מגיל 22? אפשר לקוות מאוד שכן, כי אם לא כן - ישראל עלולה לשלם בערעור היסודות הערכיים שעליהם היא בנויה ובאובדן ההיסטורי של צבא העם.



היכן תנועת המלקחיים?



הנכונות של האוכלוסייה החרדית לוותר על לימודי תורה לכל החיים, ולהצטרף לשוק העבודה, נולדה בקיצוצים הגדולים של 2003. הקיצוצים של קצבאות הילדים, וכן של תקציבי הישיבות, פגעו קשה במצבם של החרדים, ופשוט אילצו אותם להתחיל ולבחון את האפשרות של השתלבות בשוק העבודה.



עם זאת, הניסיון לאכוף דברים בכוח על האוכלוסייה החרדית התברר גם הוא כצעד מסוכן מאוד - ראו את תגובת האוכלוסייה לבג"ץ בעניין בתי הספר בעמנואל. לפיכך, המסקנה של כל המומחים העוקבים אחר האוכלוסייה החרדית היא כי הדרך לחולל שינויים בחברה זו היא באמצעות תנועת מלקחיים - שילוב של לחץ כלכלי מחד גיסא, ופיתויים כלכליים מאידך גיסא לשרת בצבא ולצאת לשוק העבודה. מקל וגזר, משולבים יחדיו, הם הדרך האפקטיבית ביותר להוביל את החרדים לשינוי באורח החיים שלהם.



הצעת ההחלטה המוגשת לממשלה היום כוללת בעיקר גזר - הגדלה ניכרת של תקציבים כדי לעודד את החרדים לשרת שירות אזרחי או לשרת בצבא. מסלולי השירות הצבאי שמוצעים לחרדים, גם הנח"ל החרדי וגם שח"ר, הם יקרים להחריד עבור הצבא - הם כוללים אוכל כשר, לימודי תורה, הכשרות ארוכות ושכר של עד 4,000 שקל בחודש. ללא ספק מדובר כאן בהשקעה ניכרת מצד המדינה, בניסיון לפתות את החרדים לבחור באחד מהמסלולים הללו.



אבל היכן המקל? לכאורה, המקל נמצא בהחלטה השנייה המוגשת לאישור הממשלה, פלוס שינוי התנאים לתשלום קצבת הבטחת הכנסה לחרדים. השינוי אכן חשוב מאוד: במקום תשלום של הקצבה לכל החיים (בממוצע, חרדים מקבלים קצבת הבטחת הכנסה לתקופה של שמונה שנים), הקצבה תשולם מעתה למשך חמש שנים (מתוכן ארבע שנים תשלום מלא) בלבד. בשנה החמישית תחל הקצבה לפחות, במקביל למתן היתר לאברך להתחיל לעבוד או לעבור הכשרות מקצועיות, כהכנה לקראת היציאה לעבודה.



כדאי לשים כי צבירת חמש השנים תתחיל מ-2011, כלומר, ממשלת נתניהו מעבירה לממשלה של עוד חמש שנים אחריה את הקושי האמיתי של קיצוץ קצבת הבטחת ההכנסה. לאור הניסיון הפוליטי בישראל, יש מקום להטיל ספק אם הקיצוץ הזה אכן יתבצע. להבדיל מהחלטתו ב-2003, אז קיצץ נתניהו מיידית בקצבאות הילדים לחרדים, ב-2010 הוא מעדיף להשאיר את הקיצוצים לראשי ממשלה אחרים.



ההערכה היא כי הפיכת הקצבה למוגבלת בזמן תגרום לחלק מהאברכים לוותר על הבחירה בלימודי תורה כאורח חיים. צריך לשים לב לסעיף המעניין המופיע בהחלטה: ל-20% מהאברכים יותר להמשיך ולקבל את הקצבה לכל החיים. זהו ניסיון לחזור לעיקרון שקבע דוד בן גוריון, כאשר קבע את ההסדר של תורתם אומנותם, שלפיו רק עילויים גדולים בתורה מבלים את חייהם בלימודי תורה. בהתאם לכך, בן גוריון קבע מכסה של תלמידי תורה הפטורים מהצבא לכל חייהם. המכסה בוטלה בידי ממשלת בגין, ומשם נפרץ הסכר לכך שכל הגברים החרדים חדלו לעבוד ועברו ללמוד תורה.



עכשיו מנסים לתקן את הטעות ההיסטורית הזו, בכך שחוזרים וקובעים מכסה למספרם של תלמידי הישיבות לכל חייהם. ממש כשם שבגולה היה מקובל כי רק חלק קטן מהגברים נשארים ללמוד בישיבה, כך גם במדינת ישראל חוזרים וקובעים כי רק ה-20% המוצלחים ביותר ימשיכו ללמוד בישיבה לכל חייהם.



אבל, אליה וקוץ בה. כל העקרונות החשובים האלה נקבעים בעבור החרדים המקבלים קצבת הבטחת הכנסה. מדובר בכ-10% בלבד מבין תלמידי הישיבות החרדיים. כלומר המקל מופעל על חלק קטן ביותר מהאוכלוסייה החרדית. עבור מרבית האוכלוסייה יש רק גזר, ואין כלל מקל, מה שמטיל ספק גדול בדבר היכולת של הצעדים המוצעים להצליח. כלל לא בטוח שיהיה די בפיתוי של מסלול שח"ר כדי להביא לשינוי משמעותי באורח החיים של הגברים החרדים - כל עוד לא מופעל עליהם אילוץ כלכלי, לא בטוח שהם יבחרו לנטוש את הישיבה לטובת חיי עבודה.



כדי שזה יקרה, צריך היה להפעיל לחץ כלכלי על החרדים. לחץ כזה אינו נמצא בתקציב הקטן (127 מיליון שקל בשנה) של קצבת הבטחת ההכנסה. לחץ כזה נמצא בתקציב הגדול והחשוב של התמיכה בישיבות - תקציב של מיליארד שקל בשנה. כל זמן שהישיבות ממשיכות להיות מתקוצבות באופן מלא, ומכך נגזרת היכולת שלהן לשלם מלגות לתלמידיהן בעבור המשך לימודים ואי יציאה לעבודה, המהפכה החרדית עלולה לבושש מלבוא.