מה גובר על מה, תחושת החופש או המלכודת?

יותר מאי פעם מרחפות באוויר המלים "פוטנציאל" ו"מימוש". האוויר טבול בהבטחה נפלאה ומאיימת, שלפיה כל אחד - בלי הבדלי דת, גזע ומין - יכול להיות "מישהו". לפני מאות שנים היה הסדר החברתי ברור ומוצק: אם נולדת לאבא נגר, תהיה נגר, אתה ובניך אחריך. ק"מ משם נולד נסיך, שעתיד להיות מלך. הוא ובניו אחריו. כולם קיבלו את הסידור. לכל היותר, אפשר היה לומר שלמי שנולד בארמון פשוט היה קצת יותר מזל. 400 שנה של אבולוציה, כפי שאמר הסופר אלן דה בוטון, הפכו את חסרי המזל ללוזרים. בעידן שבו כל האפשרויות פתוחות, לפחות לכאורה, מי שלא עשה מעצמו "מישהו", הביא את זה על עצמו. המחשבה שהיה לך פוטנציאל ולא מימשת אותו צורבת ומשפילה. העיתונים מלאים בפרצופים של אנשים שעשו עם עצמם משהו, ואין תירוץ שיסביר מדוע אתה לא שם, לידם.



השאלה המטרידה הראשונה שעולה כאן היא אם כל אחד יכול להיות מצוין. האין זאת הבטחת שווא? האם לכל אחד יש פוטנציאל להצליח?



הלחץ גובר והולך, וכולנו מנסים לבחור נכון ולא להחמיץ את ההזדמנות. שוב ושוב מובילים את העובדים לסדנה מיוחדת, שבה מישהו צועק עליהם משהו על משמעות, על ערך המותג ועוד משהו על "מרחב של תשוקה". כמעט מחצית מהם אינם מעוניינים בזה. הם אנשים מוזרים שכאלה, שעושים את העבודה שלהם וכל רצונם הוא לחזור הביתה למשפחתם החמה. הם לא אומרים את זה בקול רם, שמא יגררו אותם לכיכר העיר ויסקלו אותם באבנים. השאלה אחרת: האם כל אחד בכלל רוצה להיות מצוין?



לכאורה, האדם שמימש את עצמו הוא האדם שהצליח. אלא שהתמונה מורכבת. היא קשורה לתחושה אישית - עשיתי את כל שיכולתי ומיציתי את היכולות שלי - אבל תלויה גם בהכרת הסביבה: האיש הזה עשה כל שיכול היה לעשות בהתאם לנסיבות. כך, למשל, נעריך פחות את מי שירש את הונו, ונעריך יותר את מי שנולד כשהוא סובל מלקות והצליח כנגד כל הסיכויים.



הצלחה ומימוש, אם כן, הם משוואה של האישי והאובייקטיבי. מצד אחד, חשוב שנהיה עצמאיים בבחירת מסלול חיינו, במנותק ככל האפשר מרצונם של האחרים.



מצד שני, מימוש היכולות שלנו צריך לזכות בהכרת הסביבה. האיש שמחליט לפרוש לגליל ולבלות את כל חייו בבטלה מוחלטת כי כך טוב לו, לא הצליח בחיים. אם הפרישה מהמרוץ היא לטובת חיפוש עצמי מעמיק, ואמנם ניכר בו תהליך של התפתחות, הוא ייחשב בעיני עצמו ובעיני אחרים כמי שנמצא במסלול של מימוש והצלחה.



יש בידינו, אם כן, את חלקה הראשון של המשוואה להצלחה: מימוש היכולות שלנו, הזוכה בהכרה. האלמנט השני הוא תחושת החופש האישית, כלומר אם אמנם בחרנו נכון - זיהינו את מסלול החיים האותנטי והנכון לנו ביותר. אם אנחנו עובדים "במקצוע שאנחנו הכי מעולים בו", כפי שהמליץ הסופר ג'ון קולינס, במקום ההולם באופן הטבעי ביותר את כישורינו ואת סקרנותנו, סביר להניח שתחושת החופש האישית שלנו נמצאת בעלייה מתמדת. זהו הסימן העיקרי של הצלחה בחיים.



שאלו את עצמכם: האם אני מרגיש תחושת חופש אישי גדולה יותר מכפי שהרגשתי לפני חמש שנים? לפני עשר שנים? אם לא, עלי לעצור ולבדוק. גם טייקון יכול להרגיש לכוד. החיים מלאים במשימות ובאחריות, בהתרוצצויות ובסידורים. אבל השאלה היא מה גובר על מה: תחושת החופש, או תחושת המלכודת? האם אנחנו יותר לחוצים, חרדים מוטרדים ומתוסכלים, או שתחושת החופש גוברת על כל אלה ומאפילה עליהם?



אם נחזור למשוואה, כך היא תיראה עכשיו: הצלחה = מימוש היכולות שלי, הזוכה להכרה + תחושה של חופש אישי. אם שני אלה מתקיימים, סביר להניח שאנחנו במסלול של הצלחה. הפוטנציאל שלנו מקבל טיפול יפה, ורגשי האשם שלנו יכולים להירגע. הסביבה היא אמצעי מצוין לברר איפה אנחנו עומדים. החוכמה היא לא להפוך אותה ליותר מזה. תחושה מצטמצמת של חופש היא סימן מצוין לכך שהפכנו את הסביבה מגורם מסייע לזיהוי מצבנו, לגורם שהשתלט על חיינו.



מי שהבין זאת היטב, באופן אינטואיטיבי ונחוש, הם רבים מהוריהם של המשפיעים הגדולים בעולמנו. רובנו מגדלים את ילדנו בהתבסס על ערך האיזון הנפשי, כלומר ילדות שכולה חום וביטחון. אנחנו נשמרים בכל מאודנו לא לתבוע מהילד יותר מדי ולתסכל אותו, מה שנתפש כהיפוכה של אהבה ללא תנאי. מבט על מסלול חייהם של משפיעים עולמיים, בכל תחומי החיים, מגלה קוד הורי אחר לגמרי: הורות שמעלה על נס את ערך מימוש הפוטנציאל. התפישה הבסיסית היא שילדות מאושרת היא כזו המאפשרת לילד לממש את יכולותיו, ועל ההורים מוטלת האחריות לעצב אותו כיצור עצמאי, עמיד ובעל תשוקת עשייה.



ריצ'רד ברנסון, מייסד וירג'ין, שהונו מוערך ביותר מ-7 מיליארד דולר, עבר ילדות של מימוש עצמי. כשהיה בן ארבע וחצי עצרה אמו את המכונית הרחק מהבית ופתחה את הדלת. "ריצ'רד", אמרה לילד המופתע, "כאן אתה יורד ומוצא את הדרך הביתה לבד". לכל המצקצקים בלשון אומר מיד שריצ'רד מדגיש שמעולם לא הרגיש חום ואהבה כפי שהרגיש בבית הוריו. כשעף בפעם השנייה מהקולג' השני, לאחר שהתעסק עם בתו של המנהל, הגיע לאביו מבויש והתנצל. "אני מבין אותך", אמר האב, "היא בהחלט בחורה מצודדת מאוד". לא מזמן פורסם בחדשות שברנסון הפסיד בהתערבות לאחד מעובדיו, ויעבוד כדיילת על נעלי עקב במשך טיסה שלמה. את ההומור הוא ספג בבית.



הדוגמאות רבות ומגוונות. לא חייבים לאמץ אותן, אבל כדאי לדעת. מוצרט גדל במשטר אימונים קפדני. את ברק אובמה העירו בארבע וחצי בבוקר להכין שיעורי בית. בטניסאי אנדרה אגאסי האיצו לחבוט ב-1,250 כדורים מדי יום, בזמן שרובנו מאיצים בילדינו לצפות ביובל המבולבל או ברינת ויויו. הסיכוי להיות פסנתרן מחונן או שחיין זוכה מדליה, אם התחלת להתאמן אחרי גיל 12, הוא כמעט אפסי. כך שגם ההחלטה של ההורים "לא לעשות כלום", כלומר, לא להאיץ בילד להתאמן במשהו, היא החלטה שיש לה משמעות. לא נעים להגיד, אבל היא אפילו סותרת הצלחה בקנה מידה יוצא דופן.



ההתנגדות האוטומטית שלנו לדוגמאות מהסוג הזה נובעת מהחשש לסרס את הילד, להפוך אותו לחוויה מפצה עבור חלומותיהם הגנוזים של הוריו. בתחקירי ברחבי הארץ אני פוגש הורים שיודעים לזהות את החוזקה של הילד שלהם ולהעניק לו מרחב מאפשר, שכולו תנאים יוצאי דופן. הם חפים מתסביכים ומרגשות אשם. הם אוהבים ותומכים, אך אינם חוששים להביע את דעתם ולעודד את הילד לממש את עצמו.



לאהוב, כתב אריך פרום, פירושו להאמין ביכולות של מישהו באמת. אלה האוהבים באמת את ילדיהם, או את עובדיהם, אינם מהססים לחתור למימוש הפוטנציאל. לא באופן מעיק ומדכא, אלא כחלק מתפישה עמוקה של אושר.