אובמה כמשל: רשימת הזוכים השנויים במחלוקת בפרסי נובל

כשהכימאי השוודי אלפרד נובל העלה ב-1895 את הרעיון להקים ועדה שתעניק מדי שנה פרס הנושא את שמו, הוא ביקש להוקיר הישגים ששינו לטובה את פני האנושות - פרסים לאישים שקידמו את מדעי הכימיה, הפיסיקה והרפואה, סופרים ששמם ראוי להיחקק בקאנון, או מנהיגים אמיצים שקידמו את השלום העולמי. אבל גם שוודים עושים טעויות, ותולדותיו של פרס הנובל רצופות בשערוריות, בפרסים שנויים במחלוקת וגם בכמה פרסים שהיה מוטב אם יוחזרו לשטוקהולם. בדואר מהיר, אם אפשר. ב-1949, למשל, הוענק פרס הנובל ברפואה לאנטוניו אגס מוניז הפורטוגזי, על המצאתה של כריתת האונה, הליך פסיכיאטרי שבשנות ה-40 וה-50 היה אופנתי לטיפול במחלות נפש, עד שנאסר בטענה שהוא אכזרי ולא אנושי. ב-1926 הוענק הפרס לפתולוג הדני יוהאנס פיביגר, שגילה גן שיצר גידולים סרטניים בעכברי מעבדה ובכך הוביל רבים להאמין כי התרופה לסרטן נמצאת ממש מעבר לפינה. מאוחר יותר נהפך המחקר ללא רלוונטי ברובו, לאחר שהתגלה כי הגידולים נגרמו בגלל מחסור פשוט בוויטמין a. יאסר עראפת זכה בפרס נובל לשלום, אף על פי שכבר אז לא היה ברור עד כמה יצליח להשכין שלום. אדולף היטלר, יוזף סטלין ובניטו מוסוליני היו מועמדים לפרס נובל לשלום בתקופות מסוימות. מהטמה גנדי, לעומת זאת, לא זכה בכבוד, משום שנרצח יומיים לפני הגשת המועמדויות.



גם בשנים האחרונות אירעו כמה מקרים שבהם נראה היה שהנובל הוענק לאדם הלא נכון - בין אם משום שהבחירה נבעה משיקולים פוליטיים ברורים, ובין אם משום שההישג שבגינו ניתן הפרס, כך התגלה במשך הזמן, לא היה בעצם גדול כל כך. אחרים, במקום להפוך את העולם למקום טוב יותר, אפילו גרמו לו נזק. הנה רשימה של כמה מקרים בולטים של זוכים שבדיעבד אולי היה כדאי לחכות כמה שנים עד שיזכו בפרס, אם בכלל.



ברק אובמה: הבטחה בלתי ממומשת



פרס נובל לשלום



שנת זכייה: 2009



הנימוקים לפרס: "לעתים נדירות בלבד הצליח אדם, באותה מידה שאובמה הצליח, ללכוד את תשומת לבו של העולם ולהציג לתושביו תקווה לעתיד טוב יותר".



הטיעון נגד: אובמה זכה בפרס נובל לשלום פחות משנה לאחר שנכנס לתפקיד. מאז לא הצליח לקדם את מאמצי השלום העולמי.



באוקטובר 2009, פחות משנה לאחר שהדהים את העולם ונהפך לנשיא השחור הראשון בתולדות ארה"ב, עשה זאת ברק אובמה שוב כשנהפך לאחד מהזוכים השנויים ביותר במחלוקת בפרס נובל לשלום. "הדיפלומטיה שלו מבוססת על ההבנה שהאנשים המנהיגים את העולם צריכים לעשות זאת על בסיס ערכים וגישות המשותפים לרוב אוכלוסייתו", כתבה ועדת הפרס בנימוקיה.



פרס נובל לשלום נחשב תמיד לפרס השנוי ביותר במחלוקת, "הילד הרע" של הנובל, שיחד עם פרס הנובל לספרות - שניהם מוענקים על ידי האקדמיה בנורווגיה, בניגוד לשאר פרסי הנובל שמוענקים על ידי האקדמיה השוודית - נודע כמונע ביותר על ידי שיקולים פוליטיים. ואולם הפעם הדהימה הבחירה אפילו את הציניקנים הגדולים ביותר: אובמה אמנם נבחר על גבה של תקווה יוצאת דופן שכבשה את ארה"ב ואת העולם כולו, אך באוקטובר 2009 זה כל מה שאובמה היה - תקווה עדיין לא ממומשת. אפילו הנשיא עצמו, כשנודע לו על קבלת הפרס, הודה כי הוא מופתע ונבוך.



כיום, יותר משנה לאחר שקיבל את הפרס, אובמה הוא עדיין הבטחה בלתי ממומשת. בשנתיים שעברו מאז שנבחר לתפקיד, לא הצליח אובמה לקדם את השלום העולמי: אירן מתקדמת בתוכניותיה הגרעיניות, למרות ידו המושטת של נשיא ארה"ב, ששבר טאבו בן שני עשורים כשאמר שבכוונתו לפתוח במגעים ישירים עם הרפובליקה המוסלמית; קוריאה הצפונית לועגת לארה"ב באופן בוטה ויורה טילים לעבר שכנתה קוריאה הדרומית, ביודעה שארה"ב לא תגיב; הוא גם לא הצליח לגרום לישראל להקפיא את הבנייה בהתנחלויות, או להוביל להתקדמות כלשהי במגעים עם הפלסטינאים. הוא שילש את כוחותיה של ארה"ב באפגניסטן ואפילו גואנטנמו, מחנה המעצר השנוי במחלוקת לחשודים בטרור שסגירתו היתה אחת מהבטחותיו הבולטות של אובמה - עדיין פועל.



לאחר התבוסה בבחירות אמצע הקדנציה, כששיעור התמיכה הציבורית בו נמצא בשפל, נראה שאובמה הוא ברווז צולע שבחירתו מחדש בבחירות לנשיאות ארה"ב ב-2012 רחוקה מלהיות ודאית. אם ייבחר, יש לו סיכוי להצדיק את הפרס שקיבל ולממש את ההבטחה שייצג, אך רק ימים יגידו אם הנובל שהוענק לשינוי שסימל אובמה היה אחד מההישגים הבולטים של ועדת הפרס, או כתם מביך שכל המעורבים - כולל הנשיא - יבקשו לשכוח מקיומו.



מוחמד יונוס: העניים יוצאים מופסדים



פרס נובל לשלום



שנת זכייה: 2006



הנימוקים לפרס: פיתח ככלכלן את רעיון המיקרו-אשראי וייסד את בנק גראמין, שסיפק הלוואות קטנות לעניים בבנגדלש.



הטיעון נגד: רעיון המיקרו-מימון, שנועד במקור לסייע לעניים, נהפך לדרך נוספת להרוויח על חשבונם.



בתחילה זה נראה כמו רעיון נהדר, שיכול להציל את עניי העולם, או לפחות להעניק תקווה לחלק גדול מהם. מיקרו-מימון - הלוואות קטנות של לא יותר מכמה עשרות דולרים - לעניים שרצו להקים עסק קטן ולעולם לא היו מקבלים הלוואה משום בנק אחר, בשל אי יכולתם להעמיד ערבות. עבור אדם עני במדינת עולם שלישי כמו בנגלדש, אפילו הלוואה של 20 דולר יכולה לשנות חיים. וזה בדיוק מה שהכלכלן מוחמד יונוס הבין, כשייסד את בנק גראמין ("בנק הכפר") שלו ב-1983.



הרעיון היה פשוט: נשים רבות בבנגלדש, שהיו אורגות סלים לפרנסתן, למשל, חיו בעוני מחפיר לאחר שלוו כסף ממלווים מקומיים בריבית גבוהה, כמעט ללא רווח ובתפוקה נמוכה. הלוואה קטנה של עד 200 דולר, בריבית נמוכה, איפשרה להן להקים עסק קטן, לשפר את חייהן ואולי אפילו לצאת ממעגל העוני. בספרו "עולם ללא עוני" (בהוצאת אחוזת בית) ניסה יונוס לשכנע את העולם שיזמות היא לא תכונה של עשירים בלבד.



מאז שנוסד העניק בנק גראמין הלוואות קטנות בהיקף כולל של יותר מ-7 מיליארד דולר לכ-7 מיליון בני אדם, 97% מהם נשים, במדינות רבות ברחבי העולם, כולל ארה"ב. יונוס, "הבנקאי של העניים" כפי שכונה בעיתונים, זכה לשבחים מכל עבר. "מוחמד יונוס היה צריך לזכות מזמן בפרס נובל, ועד שסוף סוף ייתנו לו את הפרס אני אמשיך לומר זאת", אמר עליו ב-2002 נשיא ארה"ב לשעבר ביל קלינטון. ב-2006 זכה יונוס בפרס הנובל לשלום על מאבקו בעוני העולמי.



תעשיית המיקרו-מימון צמחה במשך השנים לתעשייה חובקת מיליארדים: ליונוס קמו חקיינים, בנקים נוספים למיקרו-פיננסים נוסדו ואתרי אינטרנט כמו kiva.org הציעו לגולשים מערביים להעניק לבעלי עסקים קטנים במדינות עולם שלישי הלוואות קטנות, 25 דולר ומעלה. ביל גייטס השקיע 350 מיליון דולר בשירותי מיקרו-פיננסים באמצעות קרן הצדקה שלו ושל רעייתו, מלינדה גייטס. עד מהרה, גם המוסדות הפיננסיים הגדולים ראו כי טוב והצטרפו לחגיגת המיקרו אשראי: במהלך המשבר הפיננסי של 2009, מגזר המיקרו-מימון היה היחיד ששמר על יציבות.



עם זאת, לפעמים הכוונות הטובות ביותר הן אלה שמובילות לגיהינום. החקיינים שצצו לו, אמר יונוס בעצמו, נהפכו למלווים בריבית החדשים. מה שפעם נראה כמסלול מבטיח שיוכל לחלץ מיליונים מעוני נהפך בשנים האחרונות - עם כניסתם של משקיעי הון סיכון ובנקי השקעות לתחום - לתעשייה רודפת רווח, שהעניקה הלוואות לכפריים עניים במדינות כמו בנגלדש והודו בריביות מופרזות של יותר מ-100%, מבלי להתחשב ביכולתם להחזיר אותן. כתוצאה מכך, החברות יותר מהכפילו את הכנסותיהן השנתיות, אך העניים - שפנו למיקרו-מימון כדי לחמוק מהמלווים בריבית המקומיים - נהפכו למשועבדים. דיווחים על התאבדויות של לווים שלא הצליחו לעמוד בחובותיהם החלו להופיע במדינות כמו הודו, שבה חיים יותר משליש מלווי המיקרו-מימון בעולם.



כמו משכנתאות הסאבפריים בארה"ב - שנולדו מהרעיון החיובי להעניק לעניים הלוואות לרכישת בתים והובילו למשבר שאיים להפיל את המערכת הבנקאית העולמית - כך גם קריסתה של תעשיית המיקרו-מימון יכולה להוביל למשבר כלכלי בפני עצמו. במדינת אנדרה פראדש ההודית נמצאת תעשיית המיקרו-מימון על סף קריסה, לאחר שהמחוקקים במדינה קראו ללווים לא להחזיר את הלוואותיהם בעקבות הזעם הציבורי על התעשייה. כתוצאה מכך, נולד גל של שמיטות חוב ותשלומי הלוואות בהיקף של קרוב ל-2 מיליארד דולר נפסקו בפועל, לאחר שפחות מ-10% מהלווים העבירו את תשלומי הלוואותיהם. אם מדינות אחרות ילכו בעקבות אנדרה פראדש, כל תעשיית המיקרו-מימון בהודו עשויה לקרוס, ואחריה גם מגזרים דומים בעולם.



אם זה לא מספיק, גם תדמיתו של יונוס הוכתמה, לאחר שסרט תיעודי האשים אותו כי הפנה כספי סיוע, שהועברו לגראמין על ידי ממשלות נורווגיה, שוודיה וגרמניה, לחברות אחרות שבבעלותו. אף על פי שאין חשד כי בוצע מעשה פלילי, ממשלת נורווגיה הודיעה כי תחקור את הטענות. "אני מאמין בתוקף כי אפשר ליצור עולם נטול עוני אם כולנו נאמין בכך", אמר יונוס בנאום קבלת הנובל, שאותו חלק עם הבנק שייסד, "עולם שבו המקום היחיד שבו אפשר יהיה לראות עוני יהיה מוזיאון העוני". כנראה שיונוס ובנק גראמין יהיו שניים מהמוצגים הבולטים במוזיאון כזה. בשלב זה, לא בטוח שלחיוב.







וויליאם שארפ, מרטון מילר והארי מרקוביץ': התיאוריה שכשלה



פרס נובל לכלכלה



שנת זכייה: 1990



הנימוקים לפרס: השלושה קיבלו את הפרס על עבודתם החלוצית בתיאוריית הכלכלה הפיננסית. שארפ הוא מממציאי מודל תמחור נכסי ההון, מילר הוא ממניחי יסודות תיאוריית המימון התאגידי ומרקוביץ' פיתח את תיאוריית בחירת תיק ההשקעות המודרנית, שגורסת כי אפשר לבנות תיקים יעילים, בעלי תשואה מרבית וסיכון מינימלי, באמצעות גיוון ניירות הערך.



הטיעון נגד: לפחות לפי הכלכלן נסים טאלב, מחבר "הברבור השחור", פרס הנובל שניתן לשלושה העניק לגיטימציה למודלי סיכון קלוקלים שהובילו למשבר הפיננסי העולמי.



למשבר הפיננסי העולמי נמצאו אשמים רבים: בנקי ההשקעות, שבחמדנותם העניקו משכנתאות ללווים מבלי לברר את יכולתם לפרוע את אותן הלוואות ולאחר מכן ארזו אותן במכשירים פיננסיים שמעטים ידעו כיצד הם עובדים; הלווים, שלקחו על עצמם את ההלוואות בחוסר אחריות, מבלי לחשוב אם הם יכולים להרשות לעצמם לעשות כן; הממשל, שלא פיקח על מגזרי הענק שצמחו בתוך תעשיית הפיננסים, שבהם נסחרו ניירות ערך חסרי ערך של ממש, ולכן לא זיהה את האסון המתקרב; וכמובן, העיתונים הכלכליים שהמליצו לכולם להשקיע במניות ולרכוש נדל"ן, כי השוק לא יכול ליפול.



אך מה עם הכלכלנים שהתיאוריות שלהם, לפחות בחלקן, הכשירו את הקרקע לכל אותם אירועים שהובילו למשבר? לפחות על פי נסים טאלב, שחזה את המשבר הפיננסי העולמי, יש לקחת מהם את פרס הנובל.



שארפ, מילר ומרקוביץ' זכו בנובל ב-1990, 18 שנה לפני קריסתו של ליהמן ברדרס ו-10 שנים לפני פקיעתה של בועת הדוט.קום, בזכות תיאוריות שאת חלקן הגדול פיתחו בשנות ה-50. שארפ היה אחד ממפתחיו של capm, מודל לתמחור נכסי הון, יצר את מדד שארפ לניתוח תשואות של תיקי השקעות ופיתח שיטות להערכת ביצועי קרנות נאמנות. מילר תרם לתיאוריית המימון התאגידי ומרקוביץ' פיתח את תיאוריית בחירת תיק ההשקעות המודרנית, שגורסת כי אפשר לבנות תיקים יעילים, בעלי תשואה מרבית וסיכון מינימלי או מוגבל, באמצעות גיוון ניירות הערך.



באוקטובר כיוון טאלב את חציו נגד ועדת פרס הנובל, כשקרא למשקיעים שהפסידו את כספם במשבר לתבוע אותו מהבנק המרכזי של שוודיה, שהעניק את הפרס לכלכלנים שלדבריו ניסחו תיאוריות שהפילו את הכלכלה ופיתחו מודלים שעסקו בסיכון, אך לא הביאו בחשבון את הסכנה של משברים בלתי צפויים.



"אני רוצה שהנובל יעמוד לדין וחשבון", אמר טאלב. "אזרחים שאיבדו את עבודתם או את העסק שלהם בעקבות קריסת המערכת הפיננסית צריכים לתבוע... אנשים משתמשים בתיאוריה של שארפ, שמעריכה בחסר את הסיכונים שהם לוקחים וחושפת אותם יותר מדי למניות. אני לא מאשים אותם על שהעלו את הרעיונות, אך אני מאשים את ועדת הפרס שנתנה לאותם רעיונות לגיטימציה".



לנאשמים היתה תגובה משלהם. "אנשים השתמשו בתיאוריה והתבססו על האלגברה כדי לפרסם תחזיות, אך אני לא הולך לקחת אחריות על המספרים שהם הכניסו למשוואה", אמר שארפ. מרקוביץ' סירב להגיב, ומילר הלך לעולמו ב-2000. *



מדד הפוטנציאל



ייתכן שאובמה עוד יביא שלום ויממש את הפוטנציאל. שאר מקבלי הנובל שזכייתם לא הוצדקה עד היום יישארו, כך נראה, בגדר החמצה



אמרתי לכם!



"להקות עם גיטרה הן פאסה"



"זה כמו לא להחתים את הביטלס" היא אולי האמירה המפורסמת ביותר בהתייחס לטעות או פספוס עסקי. למעשה, היה מי שדחה את הביטלס, אחת הלהקות המצליחות בהיסטוריה של המוסיקה, בראשית דרכה. ב-1961 נערך עבור חברי הלהקה, שמנתה אז את ג'ון לנון, פול מקרטני, ג'ורג' הריסון ופיט בסט, אודישן באולפני חברת התקליטים דקה (decca) בלונדון. הלהקה הקליטה 15 שירים, אך לבסוף בחרה חברת התקליטים שלא להחתימם בטענה ש"להקות עם גיטרות הן פאסה". עד שהמפיק האגדי ג'ורג' מרטין החתים את הלהקה בחברת פרלופון, הספיקו לדחות אותה גם חברות התקליטים קולומביה ופיליפס.