כשיו"ר הוועד מריח הזדמנות

>> יו"ר נציגות העובדים המיתולוגי של בזק עשה זאת שוב. בפעם השלישית במהלך העשור האחרון, מצליח שלמה כפיר להעביר חלק מכובד מהערך שבזק מייצרת מבעלי המניות שלה לכיסם של העובדים.

בתחילת שנות ה-2000, כשהפרטת בזק היתה עדיין רחוקה, הגיע כפיר להסכם פרישה עם המדינה בעלות לחברה של 890 מיליון שקל. כמו כן קיבלו העובדים מהמדינה במסגרת ההפרטה 4.7% ממניות בזק. בדצמבר 2006, כשנה וחצי לאחר ההפרטה, רשם לעצמו כפיר הישג נוסף כשהגיע להסכם עם בעלי הבית הפרטיים. הסכם זה עלה לחברה כמיליארד שקל בהסכמי פרישה מוקדמים ועוד חצי מיליארד שקל שקיבלו העובדים באופציות. ההסכם הנוכחי של כפיר יעניק לעובדים בונוס של 52 מיליון שקל ואופציות בשווי של 267 מיליון שקל. כמו כן הסכמי הפרישה הנדיבים יימשכו עד 2016, שיעלו לחברה מאות מיליונים נוספים.



כפיר הולך ומצטייר כיו"ר ועד עובדים החכם והפורה ביותר שנצפה בשדה הקרב התמידי בין העובדים ובין בעלי המניות. הגדולה שלו היתה ביכולת להבין היטב את המציאות המשתנה ואת האינטרסים של אלו שעומדים מולו, ובהתאם לכך לזהות הזדמנויות. בתחילת שנות ה-2000 הוא הבין כי המדינה רוצה מאוד להפריט את החברה והתהליך הוא בלתי נמנע. הוא לא טירפד את התהליך, אלא ניצל אותו כדי להוציא מהמדינה תנאים כספיים מופלגים.



אך הוא עשה הרבה מעבר לכך. הוא דאג לשמור על כוחו גם ביום שלאחר ההפרטה. כפיר דרש וקיבל זכות וטו על כל הפחתת הון שתיעשה בחברה, כלומר חלוקת דיווידנד חריג שמעבר לדיווידנד השוטף. הוא הבין כי האינטרס הראשון של בעלי הבית החדשים יהיה להוציא לעצמם תזרים גדול ככל הניתן, ולפיכך הוא קשר בין תזרים זה לבין ההטבות לעובדים.



כל חלוקת דיווידנד חריג דרשה מבעלי הבית בבזק לשלם מס שמן לעובדים. כך היה ב-2006, כשקבוצת אייפקס-סבן-ארקין חילקה דיווידנד חריג של 1.8 מיליארד שקל, וכך קורה עכשיו - כששאול אלוביץ' מתכנן לחלק 3 מיליארד שקל. כפיר שמר לעצמו את זכות הווטו, כך שעוד כמה שנים נוכל לראות שוב את ועד עובדי בזק נוגס נתח מהותי מהערך שהחברה מייצרת לבעלי המניות שלה. לזכותו של כפיר ניתן להגיד דבר נוסף. הוא הצליח להעשיר את עובדיו מבלי שהשבית את בזק אף לא יום אחד.