לשכת עורכי הדין נגד זכות השביתה

>> "פרקליט רשאי לשבות", אך "יש מקום לדיון בחופש הפעולה של עובד ציבור בעת שביתה", ו"עריכת דין מטעם המדינה היא חלק ממערכת אכיפת החוק, וככזו היא דומה למשטרת ישראל שאינה שובתת", טוען דרור ארד-אילון ("ניגוד האינטרסים של הפרקליטים השובתים", themarker, 7.12).

ארד-אילון מלין על כך שהפרקליטים השובתים אינם מודיעים לבתי המשפט מראש את דבר אי התייצבותם לדיונים. בתחילה התפלאתי שעניין כה פורמלי מטריד אותו: הרי מן הסתם אין שופט בישראל שאינו מודע לשביתת הפרקליטים, והדרישה שכל פרקליט יודיע מראש לכל שופט בכל דיון שנקבע שלא יתייצב לדיון בגין השביתה, נראית כמעט סתמית. ואולם מקריאה קפדנית יותר של דבריו עולה שארד-אילון אינו מסתפק בכך שהפרקליט השובת יודיע לבית המשפט על היעדרותו מהדיונים, אלא שעליו גם "לבקש את רשותו שלא להגיע". מן הסתם, אם הפרקליט נדרש לבקש רשות, הרי שבית המשפט עלול גם שלא לתת את הרשות. אליבא דארד-אילון, במקרה כזה, כנראה, חובה יהיה על הפרקליט השובת להתייצב לדיון.



נראה שארד-אילון אינו מודע למשמעות העמוקה של זכות השביתה. צריך כנראה להזכיר ליו"ר ועדת האתיקה הארצית, שהמדובר באחד הכלים החשובים שיש בידי העובדים נגד הכוח הרב שנמצא בידי המעסיקים. השביתה הוכרה כזכות חוקתית בישראל. החרגת מגזרים מסוימים, כמו אנשי צבא ומשטרה, כך שלא יהיו זכאים לשבות, אינה יכולה להיות אלא יוצא דופן.



המעמסה שנגרמת כתוצאה משביתת מגזר תעסוקתי זה או אחר בוודאי אינה יכולה להיות הסיבה הבלבדית לשלילת הזכות לשבות. הרי שביתה, כמעט בהגדרה, גורמת אי נוחות למעסיק ולעתים גם לצדדים שלישיים. האם סבור ארד-אילון שבכל מקרה שכזה יש מקום לקבוע שלעובדים באותם מגזרים אין זכות לשבות? ייתכן, אמנם, שבמקרים מסוימים זכותו של צד שלישי או האינטרס של הציבור בכללותו, עלולים להיפגע מהשביתה באופן כה חמור, עד כי זכותם של הפרקליטים לשבות חייבת לסגת מפני אותם שיקולי נגד. דיני העבודה מכירים באפשרות זו. ואולם במקרים כאלה חובתה של המדינה, כמעסיקה ואולי גם כריבון, לפנות לבית הדין לעבודה, להציג את הנזק שעלול להיגרם מאי התייצבותם של הפרקליטים לדיונים מסוימים, ולבקש צו המורה לפרקליטים להופיע בדיונים אלה.



ואולם מכאן ועד לביטול גורף של זכותם של הפרקליטים לשבות, המרחק רב. גם הפתרון שעליו מרמז ארד-אילון - שבית המשפט שבפניו אמור להתקיים הדיון יחליט אם לשחרר את הפרקליט השובת מהדיון אם לאו - אינו פתרון הולם. הוא נוגד את הוראת המחוקק שלפיה הסמכות הייחודית להחליט בענייני שביתה והשבתה נתונה לבתי הדין לעבודה. זאת, לאור הכרה במומחיותם של שופטי בתי הדין לעבודה בסוגיות אלה.



למרבה הצער, עמדתו של ארד-אילון בנוגע לזכות השביתה של הפרקליטים בשירות הציבורי היא חלק ממשנה ניאו-ליברלית כוללת שהוא מקדם כיו"ר ועדת האתיקה הארצית. אותה ועדה דחתה לפני כשנתיים בקשה מצד הפורום לדיני עבודה בלשכת עורכי הדין, להגדיר שהפרה של החובה של עורך דין לשלם עבור שעות נוספות למתמחים ולעובדים זוטרים תיחשב לעבירה אתית. הוועדה העדיפה להתעלם מממדי התופעה, והסתפקה באמירה כללית שהפרת דין על ידי פרקליט "עשויה במקרים מתאימים להוות עבירה של התנהגות שאינה הולמת עורך דין". פעולה נוספת שמקדם ארד-אילון היא מאבק בארגוני החברה האזרחית, שחלקם נותנים ייעוץ באמצעות מתנדבים למעוטי יכולת. זאת, בנימוק שאותם ארגונים עוברים עבירה של "הסגת גבול המקצוע" של עורכי הדין.



מצער שזהו הקו שנוקט הגוף אשר אמור להוות סמן ערכי - קו שיוצא נגד סיוע רחב לאוכלוסיות מוחלשות, נגד הגנה על זכויות בסיסיות של דיני המגן, וכעת גם נגד זכות השביתה.



הכותב הוא מרצה בקליניקות המשפטיות באוניברסיטת תל אביב ופעיל בעמותת קו לעובד