הכוונות אולי טובות - אך יובילו להתייקרות הדירות

>> אין דבר שמעסיק יותר את עם ישראל מאשר עליית מחירי הדירות. זה מרגיז את הצעירים, מטריד את המבוגרים ומאלץ את הפוליטיקאים לשלוף פתרונות קסם מהירים.

נגיד בנק ישראל, סטנלי פישר, ניסה לפעול דרך העלאת מחיר המשכנתא, שר האוצר, יובל שטייניץ, מציע פטנטים בתחום המיסוי ושר השיכון, אריאל אטיאס, מציע לסבסד את המשכנתאות כדי "למשוך צעירים חזקים לפריפריה".



אבל כל הצעדים האלה לא עוזרים. העלאת מחיר המשכנתא לא משפיעה כמעט, כי גם לאחר הצעדים שננקטו מחירה כיום הוא הנמוך ביותר מאז שנות ה-80. צעדי האוצר האחרונים בנושא המיסוי גם הם לא יעזרו, כי מדובר בתרגילי מיסוי שמתאימים לקורס בתורת המחירים, אבל לא לחיים האמיתיים.



האוצר מתכוון להעלות באופן זמני את מס הרכישה על דירות להשקעה כדי להקטין את הביקוש, ומצד שני לתת פטור זמני ממס שבח על מכירת דירות, כדי להעלות את ההיצע. כך הוא מקווה להגדיל את היצע הדירות ולהוריד את מחירן.



אבל זה לא יקרה, כי האוצר מניח שאי אפשר לעקוף את הגידול הסמלי במס הרכישה, ושהמשקיעים רוכשים דירות ומחזיקים אותן ריקות. אבל הדירות מושכרות. לכן, מדובר במשחק סכום אפס. אם ייצאו לשוק יותר דירות למכירה, הרי שיהיו פחות דירות להשכרה, לכן כל מה שיירד במחיר הדירה יעלה במחיר השכירות.



גם הסיסמאות של אטיאס לא יעזרו. הן נכונות מבחינת דעת הקהל, אך לא נכונות מבחינה כלכלית. הן יביאו רק להתייקרות הדירות, כי עקומת ההיצע לדירות היא קשיחה מאוד (כמעט אנכית), ולכן ברגע שיגדל הביקוש לדירות בפריפריה עקב הסבסוד, זה יקפיץ את מחירי הדירות בגודל הסובסידיה. כלומר, הזוגות הצעירים לא ירוויחו כלום. הם רק יעבירו את הסובסידיה לקבלנים - שירוויחו יותר. ומי שלא יקבל את הסובסידיה רק יסבול, כי המחירים יעלו גם כלפיו.



הפתרון הנכון לטווח הקצר הוא הגדלת היצע הדירות באופן אמיתי. את זה ניתן לעשות בעזרת הוספת דירות ובניינים לפרויקטים שכבר אושרו, או במתן אפשרות להוסיף 3 קומות לבניין קיים. ברמת גן למשל, נותנים ליזם אפשרות לבנות תוספת של קומה אחת לפי תמ"א 38, ועוד שתי קומות לפי התב"ע האזורית. ואם זה אפשרי ברמת גן, מדוע שלא ינהגו כך בכל רחבי המדינה?



נפלאות הסטטיסטיקה



בשבוע שעבר כתבתי כאן על מדע הסטטיסטיקה. מדובר במדע חשוב שמאחוריו תיאוריה מוצקה, אך יש לו מגבלות בתחום איסוף הנתונים. כתבתי שיש עיוותים בדו"ח העוני, משום שהלשכה המרכזית לסטטיסטיקה לא מודדת את ההכנסה "השחורה", ויש גם הגדרה מטעה של המושג "מפרנס". שני עיוותים אלה גורמים להבנה לא נכונה של עומק העוני במגזר החרדי ובמגזר הערבי.



בעקבות הדברים קיבלתי מהקוראים שני סיפורים. הראשון מתייחס לאברהם (בייגה) שוחט, בעת שכיהן כשר האוצר ב-1999. הוא ניסה להעביר אז חוק שמטיל מס רווחי הון על הבורסה, על מתנות ועל ירושה.



לחוק קמו לא מעט מתנגדים מקרב בעלי הממון, וזה מובן. אך יום אחד קיבל שוחט משלחת מסיעת יהדות התורה, שהתנגדה לחוק נחרצות. "מדוע אתם מתנגדים", שאל שוחט, "הרי אתם עניים מרודים ואין לכם שום בעיה עם המסים האלה". הסתכלו עליו הח"כים במבט אלכסוני ואמרו: "אתה יודע שכל זוג צעיר שמתחתן אצלנו מקבל דירה מההורים?". "אבל לכל זוג יש שמונה ילדים, איך זה ייתכן?", תמה שוחט. "במופלא ממך אל תדרוש", אמרו לו הח"כים ופנו לדרכם.



הסיפור השני מתייחס באופן ישיר לאיכות איסוף הנתונים. זה קרה לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ביקשה לערוך סקר לבדיקת מידת ההאזנה לקול ישראל בערבית בגדה. מנהל התחנה, יעקב חזמה, אמר שהסקר לא יהיה רציני כי הנשאלים יגידו מה שטוב להם או מה שהסוקרים ירצו לשמוע. אבל המנהלים שמעליו לחצו, והוא חיבר עשר שאלות, שבהן שתל שאלה על תוכנית שכלל לא קיימת בלוח השידורים - "סיפורי אלף לילה ולילה".



הסקר, שנערך באופן מדעי, הראה ש-68% מהנשאלים מאזינים לתוכנית שלא קיימת, ונהנים ממנה מאוד.



אולי הבג"ץ יציל



ביוני האחרון פסק בית המשפט העליון שתשלומי הקצבאות לאברכים יופסקו מטעמי אי-שוויוניות, כי בעוד שהאברכים מקבלים קצבה, סטודנטים שלומדים באוניברסיטאות לא מקבלים כלום, ואף משלמים שכר לימוד.



השבוע קיבלה הממשלה החלטה שעושה צחוק מהבג"ץ. היא השאירה בפועל את תשלומי הקצבאות לאברכים, והעלתה במעט את המענקים לסטודנטים מעוטי הכנסה - כעלה תאנה.



אותי מרגיזה במיוחד הגזירה השווה שעשתה הממשלה בין הסטודנטים לאברכים, כי כאשר הממשלה מקצה תקציב להשכלה הגבוהה - הכסף הולך למעבדות, לספריות ולסגל האקדמי. אך כאשר היא מקציבה כספים לישיבות ולכוללים, הכסף הולך בעיקרו לכיסי האברכים (בצורה של קצבת כולל בסך 1,500 שקל בחודש לאברך), ואף אברך לא חולם אפילו לשלם שכר לימוד. אולי משום שבעצם לא נעשה שם לימוד במובן האקדמי. בכוללים אין בחינות, אין עבודות בית ואין שום מדד להצלחה או כישלון, אבל הסטודנטים באוניברסיטאות נאלצים לעבור בחינות כדי לקבל את התואר.



ועוד שוני מהותי בין הסטודנטים לאברכים: האברכים נשארים סמוכים על שולחן הקצבאות כל ימי חייהם, בעוד שהסטודנטים יוצאים לעולם האמיתי עם סיום הלימודים - עובדים קשה, מייצרים ובונים ומביאים פרנסה לבני ביתם, ובכספי המסים שלהם מממנים את הדור הבא של האברכים הפרזיטים. אז איך אפשר בכלל להשוות בין שתי האוכלוסיות?



שווי שימוש מופרז



היום תקבע ועדת הכספים של הכנסת אם יש להצמיד למדד את שווי השימוש של הרכב הצמוד שיש לשכירים, או שלא.



החל בינואר 2011 עולה שווי השימוש ל-2.5% משווי הרכב. אם מחיר הרכב הוא למשל 140 אלף שקל, השווי לצורך מס יהיה 3,500 שקל בחודש, ועל זה ישלם העובד מס לפי המס השולי שלו. כלומר, מדובר בסכומים מופרזים ביותר, כאשר אין לשכוח שחלק נכבד מהנסיעות ברכב הן למטרות עבודה ולא לבילויים.



גם החשב הכללי באוצר, שוקי אורן, חושב שמדובר בהפרזה, ולכן יזם באחרונה גילום חלק מהוצאה זו לשרים. לכן ראוי להוריד את שווי השימוש ברכב ל-2% ואז להצמידו למדד, או לפחות שלא יוצמד, וכך יישחק קצת במהלך הזמן.