בסופו של דבר, המשקיעים הקטנים לא צודקים

>> שושנה, ישישה מכובדת, ניצולת שואה, הופיעה אתמול במסיבת עיתונאים במסגרת קמפיין "המשקיעים הקטנים" נגד המלצות ועדת ששנסקי. שושנה סיפרה כיצד בעלה, זיכרונו לברכה, השקיע את מיטב כספם בחברות משאבי טבע ונפט בישראל, וכיצד גם בנה נדבק בחיידק ההשקעה. שושנה סיפרה גם עד כמה היא כועסת על כך שהמדינה עומדת לגזול עתה את כספה, באמצעות הגדלת המסים שתידרשנה לשלם שותפויות הגז.

ההופעה של שושנה במסיבת העיתונאים היתה שקטה, מכובדת ומרשימה. זה לא הופך אותה, עם זאת, לצודקת. ניצולת שואה אמנם (השימוש הציני בניצולי שואה בנושאים שאינם קשורים כלל לשואה, ראוי לגנאי בפני עצמו), אבל שושנה אינה ניצולת השואה היחידה בישראל. לצדה ישנם עוד אלפי ניצולים אחרים, שלא השקיעו במניות הנפט והגז, ושהתמורה שתקבל המדינה ממיסוי הגז עשויה לתרום תרומה ניכרת לאיכות החיים שלהם.



צריך להזכיר את עובדות היסוד הנוגעות להשקעה ביחידות ההשתפות של חיפושי הגז בבורסה של תל אביב. העובדה הראשונה היא כי מדובר באחד מתחומי ההשקעה המסוכנים ביותר. להבדיל מכל חברה עסקית אחרת - שסיכויי הצלחה שלה הם מתונים, אבל כך גם הסיכון שהחברה תפשוט רגל - בחיפושי הגז הסיכויים והסיכונים עצומים. עם השקעה קטנה בחיפושי גז ניתן היה לקנות את החלום של להיהפך למיליונר - אבל זאת תוך ידיעה כי מרבית הסיכוי שההשקעה תרד לטמיון.



ההתפלגות המסוכנת של חיפושי הגז בישראל (ישראל שונה בכך ממרבית מדינות העולם, שבהן חברות הנפט הן חברות ענקיות, המפזרות את הסיכון שלהן על אלפי קידוחים ולא על קידוח בודד) אינה הופכת את הענף לבלתי לגיטימי. ודאי שלגיטימי להשקיע בחיפושי גז, אבל צריך לעשות זאת בתבונה המשקפת את הסיכון הגבוה. כך, הגופים המוסדיים בישראל השקיעו רק רבע אחוז מהתיק שלהם בחיפושי גז - וגם המשקיע הקטן לא צריך להשקיע יותר מכך. אם הוא נוהג אחרת, הרי שהוא הופך ממשקיע למהמר.



העובדה השנייה היא כי תחום חיפושי הגז היה תמיד לא רק מהמסוכנים ביותר בבורסה, אלא גם מהנצלניים ביותר. חברות חיפושי הגז, המנוהלות בידי השותפים הכלליים, חתמו עם המשקיעים שלהן על חוזים שבמסגרתם השותף הכללי נוטל לעצמו חלק עצום מהרווח, ואף חלק עצום מההכנסות (לפני שנוצר רווח כלשהו). השותפות היתה שותפות א-סימטרית לחלוטין, שבה השותף הכללי נהנה מדמי ניהול קבועים ומהבטחת חלקו העדיף בהכנסה וברווח - והמשקיע הקטן מסתפק במה שנותר.



אל לנו לחוות דעה אם החוזים, שעל בסיסם פועלות שותפויות הנפט, הם חוזים לא הגונים. בסוף, ציבור המשקיעים הקטנים (וכן, גם ציבור הגופים המוסדיים) בחר להשקיע בשותפויות האלה בעיניים פקוחות, למרות האי-סימטריה המשוועת העולה מחלוקת ההכנסות בהן. היום, כשהמדינה באה ליטול מס ממעט הרווח שנותר בידי המשקיעים הקטנים, אין תמה שהם מתקוממים - אלא שבכך אין להם להלין אלא על עצמם.



העובדה הנוספת היא שלמשקיעים הקטנים אין טיעון משפטי של ממש נגד המדינה. מאז 2002 הסיכון הגבוה של חיפושי הגז כולל סיכון נוסף - זה של העלאת תמלוגי הגז בידי המדינה. באותה שנה נעשה ניסיון ראשון (שלא צלח) של המדינה להעלות את תמלוגי הגז, ומאז אותה שנה חברות חיפושי הגז כללו באופן קבוע אזהרה בתשקיפים שלהן בנוגע לאפשרות של העלאת תמלוגי הגז. כל מי שהשקיע בחיפושי גז לאחר 2002, לפיכך, ידע על הסיכון הזה - ואין לו כל בסיס משפטי לבוא בתלונות למדינת ישראל על התממשות הסיכון.



העובדה האחרונה היא שבסופו של דבר שושנה וחבריה הם מיעוט. אפילו מיעוט בטל. הטענה של שושנה כי היא נפגעת מהעלאת המס על ידי המדינה היא נכונה, אבל זהו טיבה של מדיניות מיסוי - כמעט תמיד יש מי שנפגע ממנה. מדיניות מיסוי אינה מתבססת לעולם על השאלה אם יש מי שנפגע מהמס - כי אם זה היה שיקול, הרי שלעולם לא היו מטילים מס כלשהו. מדיניות מיסוי מתבססת תמיד על טובתם של אזרחי המדינה כולה: אם כלל האזרחים ייצאו, בטווח הארוך, נשכרים מהשימוש שתעשה המדינה בתקבולי המס שגבתה.



במקרה של חיפושי הגז אין ספק היכן נמצא שיווי המשקל של מאזן הרווח וההפסד - שושנה וחבריה אמנם יפסידו קצת (ועדיין, הרווח שרשמה שושנה על השקעה בגז אמור להגיע לאלפי אחוזים), אבל שאר אזרחי ישראל ייהנו ממיליארדי דולרים שיזרמו לכיס המדינה, שישמשו לעידוד הצמיחה, ההשקעות בחינוך, שיפור הבריאות, ואולי גם להשקעה בשיפור איכות חייהם של ניצולי השואה החיים כאן.



שושנה אמנם לא אוהבת את העובדה שמטילים עליה מס (מי כן אוהב?), אבל אלפי חבריה ניצולי השואה בוודאי ייהנו מאוד מפירות המס הזה. לכן, המאבק של המשקיעים הקטנים הוא מאבק לא צודק. זוהי חובתה של ישראל לפעול לפיזור שוויוני של רווחי הגז בקרב כל אזרחיה, וטוב שהיא עושה כן.