>> שבוע לאחר כיבוי השריפה בכרמל אפשר לקבוע שאנחנו תמיד חכמים לאחר מעשה. כולם התריעו, כתבו וחילקו תקציבים וברגע האמת לא ידענו לכבות את האש. התעוזה הישראלית המהוללת, היכולת לחרוג מהכללים ולעגל פינות, תרבות ה"סמוך, יהיה בסדר", תרבות הניהול של לכבות שריפות - כל אלה שוב קרסו מול המציאות. רשימת האסונות שבדרך כבר נכתבה על הקיר ומעל דפי העיתונות - בעיקר אסונות פיזיים, קריסת מערכות חירום, רעידות אדמה ומגה-תאונות.
אבל שריפה אחת שקטה, המתחוללת במערכת החינוך, בוערת תחתנו כבר שנים ומאיימת באטיות ובעקביות לכלות את יסודות המדינה. כרגיל, הנתונים ידועים, ומתלווה אליהם התעלמות ואדישות. הנה כמה דוגמאות מהשבועות האחרונים: תלמידי ישראל נמצאו בינוניים ומטה במבחני פיז"ה של oecd, גרועים בקריאה, מתקשים במדעים ונכשלים במתמטיקה; תוצאות המיצ"ב האחרונות מצביעות על פערים בלתי נסבלים בין תלמידי המרכז לתלמידים בפריפריה; סקרים מצביעים על חוסר אמון של הורים במורים ובמערכת בכלל; חוקרים ומדענים תוקפים את תוכניות הלימוד במדעים; דו"ח של הלמ"ס מצביע על חוסר כשירות מקצועית של מורים למתמטיקה; 10,000 כיתות חסרות בישראל כדי להגיע לממוצע במדינות המערב המתפתחות; נתוני הלמ"ס מציבים את שכר עובדי מערכת החינוך במקום המביש והכמעט אחרון בדירוג השכר הממוצע של 6,812 שקל ברוטו לחודש; מסמך פנימי של מערכת הביטחון מצביע גם הוא על כך ששכר עובדי ההוראה הוא הנמוך במשק; נתוני המיצ"ב מצביעים על אלימות גוברת בבתי הספר; וכ-100 אלף תלמידים בישראל מאובחנים כבעלי הפרעות קשב וריכוז. ויש עוד. כל הדוגמאות כאמור פורסמו בחודשיים האחרונים.
מי שבאמת אכפת לו עלול להגיע לכדי ייאוש. יש הורים רבים שאומרים שאין להם על מי לסמוך אלא רק על עצמם, ויש רבים מדי שידם אינה משגת וילדיהם לומדים מעט מדי או שלא לומדים בכלל. אבל אנשי השטח, המורים והמנהלים, לא מרימים ידיים. הכבאים של מערכת החינוך ממשיכים יומיום בעבודה השוחקת והחשובה ומנסים להניח את היסודות לחברת המופת שכולנו רוצים לראות כאן.
למה בכל זאת זה לא עובד? כי בין היתר אין למורים ולתלמידיהם מספיק כלים. שאלת הכלים היא מהחשובות שעולות בניתוח שלאחר משברים לאומיים. ב-1973 שאל מנחם בגין "למה לא קירבו את הכלים?" וב-2006 ושוב ב-2010 נוכחנו לדעת שבכלל לא היו מספיק כלים. לא רק כלי המלחמה וכיבוי האש, גם כלים חינוכיים הם חיוניים. אי אפשר להביא ילדים להישגים בלי לצייד אותם בכישורים למובליות חברתית, ואי אפשר ללמד להצליח ולהיות ישראלים ואנשים טובים יותר ולטפח את ההון האנושי שלנו בלי לדעת איך ללמד.
כולנו רוצים להוביל בהיי-טק ובמדעים ולקבל פרסי נובל, ולא רוצים להבין שבלי לתת הזדמנות שווה לכל ילדה וילד ללמוד את מקצועות הליבה (אנגלית, עברית, מתמטיקה, מדעים), להיות מסוגלים להיבחן במבחני הבגרות ולהתקבל למוסדות ההשכלה הגבוהה זה לא יקרה. כל זה יוכל להתגשם אם נאפשר למורים להצליח, אם נעניק להם ליווי הדרכה ופיתוח מקצועי. כמו הכבאים, ללא אמצעים המתאימים למאה ה-21 הם לא יוכלו להצליח במשימתם. מי ייפגע מכך? כולנו. וכמו בשריפה הגדולה, גם כאן להביא את ה"סופר-טנקר" יהיה יקר מדי ומאוחר מדי.
חינוך הוא בנייה מתמשכת ואטית של יסודות חברתיים. אם לא נחשוב מערכתית ונקבל החלטה לאומית על עתיד הילדים שלנו, לא נצליח לכבות את הגחלים הלוחשות למטה. שוב ושוב יכו בנו הנתונים הסטטיסטיים היבשים, שוב נשאל איך זה קורה לעם הספר, ושוב נשכח ונשלח את הילדים לבתי הספר בתחושת החמצה. הקרב הזה לא אבוד, אם רק ניתן לכבאים בשטח את הכלים שהם ואנחנו צריכים. אולי הפעם נהיה חכמים לפני מעשה.
הכותבת היא מנכ"לית הזדמנות שווה לכל ילד (yrf), עמותה העוסקת ביצירת שוויון הזדמנויות בחינוך
השריפה השקטה במערכת החינוך
גלית טולדנו-האריס
23.12.2010 / 6:48