לפרוש בגיל 80? תרחיש הגיוני בהחלט

לדמיין עולם שבו כולנו נאריך חיים, ונהיה בריאים יותר ויפים יותר לאורך זמן - אולי אפילו נחיה לנצח בדמותן של מכונות - זה טוב ויפה. אבל יש לחשוב על העניין גם מהיבט מעשי: אם עוד 100 שנה תוחלת החיים הממוצעת תהיה, נניח, 100 שנה, ואילו גיל הפרישה ימשיך לעמוד על כנו (67 לגברים בישראל ו-64 לנשים) - כיצד יכלכלו עצמם אנשים ללא עבודה במשך 30-40 שנה, בהסתמך על חסכונות מקרן הפנסיה בלבד? ולחלופין - אם יעלה בהמשך הדרך גיל הפרישה ל-80 בתאם לתחזיתם של מומחים, נשאלת השאלה אם תתקיים מספיק תחלופה במקומות עבודה שתאפשר גם לצעירים באוכלוסיה להיכנס בשערי מעגל התעסוקה.



די להתבונן בנתוני תוחלת החיים העדכניים לישראל - 79.7 שנה לגברים, 83.5 שנה לנשים נכון ל-2009, הנמצאים במגמת עלייה מתמדת - כדי להבין שעל שוק העבודה לשנות את פניו בהתאם.



לדברי ד"ר נביל חטאב מהמחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, כבר כיום סובלת אירופה, ובעיקר מדינות סקנדינוויה, מתופעה של הזדקנות האוכלוסיה. הגורמים לתופעה הם עלייה בתוחלת החיים ושיפור בשירותי הבריאות, מול הירידה בפריון - מגמה המאפיינת חברה מערבית, שבה המבוגרים חיים יותר, אך מביאים לעולם פחות ילדים. בישראל, לא מעט בשל המגזר הערבי והחרדי המאופיינים בשיעורי פריון גבוהים, יציבות האוכלוסיה נשמרת (כשלוש לידות בממוצע לאשה) בינתיים. "כדי שאוכלוסיה תשמור על יציבות, כלומר על רמת תחלופה טובה, שיעור הפריון צריך להיות 2.1 לידות לאשה, ואילו כיום באירופה הרמה נמוכה הרבה יותר - כ-1.5 לידות בממוצע", מסביר חטאב. ואולם ההשפעה של הזדקנות האוכלוסיה על החברה, הוא טוען, היא מרחיקת לכת: בראש ובראשונה, גובר נטל המסים על האוכלוסיה העובדת, הנדרשת לסבסד את האוכלוסיה הפורשת. "ההכנסה היחידה של האנשים המבוגרים היא קצבאות, וככל שהאוכלוסיה הזו גדלה, כך נוצר עומס נוראי על המדינה. אנשים מתקשים להתקיים בכבוד מכספי הפנסיה. ככל שתוחלת החיים עולה, נשאלת השאלה - לאיזה פרק זמן יש לחסוך, כמה זמן עוד נחיה? אם אנשים יפרשו בגיל 60 וימותו בגיל 90-100, כל מה שחסכו - ייגמר".



יש כמה פתרונות לבעיה: הבאת מהגרים ממדינות אחרות, שייתוספו לכוח העבודה וכך יגדל מספרם של משלמי המסים (בגרמניה, לדוגמה, יידרשו עוד 17 מיליון מהגרים עד 2050); עידוד נשים להצטרף לכוח העבודה; העלאת שיעורי הפריון באוכלוסיה (דבר שקשה לשלוט בו); וכמובן - העלאת גיל הפרישה. אבל לא בטוח שמהלך מסוג זה יעבור בשתיקה: רק באחרונה סערו הרוחות בצרפת לאחר שנשיא צרפת ניקולא סרקוזי החליט על העלאת גיל הפרישה מ-60 ל-62. איגודי העובדים טענו בתוקף כי גיל הפרישה המוקדם הוא מאבני הייסוד של מערכת הרווחה הצרפתית. סרקוזי, מצדו, פסק כי לאור תוחלת החיים העולה בצרפת, מערכת הפנסיה הקיימת לא תוכל לתמוך באוכלוסיה שאינה עובדת ולכן היא מצויה בסכנה.



גם בישראל עלה גיל הפרישה ב-2004 - ונראה כי למרות ההתנגדויות שצעדים מסוג זה מעוררים, מדובר במגמה רחבת היקף שרק תתעצם בעולם המערבי בעשורים הקרובים. אחרי הכל, זהו פתרון מתבקש: אם ה-40 של היום הוא ה-30 של פעם, אז בקרוב בני ה-80 יתפקדו ממש כמו בני ה-60 ואין סיבה שלא יוסיפו לעבוד, בהתאם ליכולתם הגופנית והמנטלית.



מול טענותיהם של צרפתים ואחרים המשתוקקים לצאת לפנסיה עקב שחיקה, יש רבים שחשים כי כוחם במותניהם - ואינם רוצים להיחשב כמי שזמנם עבר. חבר הנהלת מפלגת "דור", פרופ' אמנון כספי, 67, ניסח זאת היטב בראיון טלוויזיוני שהעניק באחרונה לערוץ הכנסת: "יש אנשים שחוקים בגיל 40 ויש אנשים נמרצים בגיל 70. צריך לנצל את ההון האנושי לתפקידים מתאימים כיועצים, כמנטורים וכדומה. יש מפעלים בחו"ל שהקימו מחלקות מיוחדות למבוגרים וכולם יוצאים מורווחים. יש להקים שירות תעסוקה ייעודי שיתמחה בטיפול באוכלוסיית המבוגרים... השירות החדש יצטרך להתעמק בנושא כדי לדעת איך לשרת את האוכלוסיה בצורה הנכונה והיעילה ביותר ולנצל אותו לטובת המדינה מבחינה כלכלית וחברתית".



ייתכן שבעידן שבו אנשים מבלים עשורים על גבי עשורים בעבודה, הסבות מקצועיות ייהפכו לנוהג שגור יותר, וגם זה לטובה. כל עוד מחקרים מדעיים מוכיחים שעבודה - בעיקר כזו שאנחנו אוהבים - טובה לנפש, אין סיבה להתנגד ליכולת לעבוד למשך זמן ארוך יותר, תוך יכולת להשתכר בכבוד בעת זקנה. ומה יקרה אם לא נמות לעולם? במקרה כזה יש לשער שניאלץ לחפש פלנטה חדשה להתגורר ולעבוד בה.