הדיון הציבורי הלוהט סביב שינוי מדיניות מיסוי הגז, שנידון בימים אלו בוועדת ששינסקי, מעמיד שאלות עקרוניות, כלכליות ומוסריות. הבוקר (ה') פירסמו גילוי דעת בעניין שכתבו שני מרצים בכירים לפילוסופיה ממכון שלום הרטמן בירושלים - פרופ' נעם זהר וד"ר דני אטאס.
בכדי לגשת לדיון הפילוסופי-עקרוני, פירקו השניים את הנושא המורכב לשתי שאלות מהותיות העולות ממנו: זכות הציבור לאוצרות הטבע שבשטח המדינה וערכו של ההסכם שנחתם בין המדינה לזכיינים.
"לתחושתי, חובת האמינות של השלטון היא טיעון חזק מאוד", כותב ד"ר אטאס, לאחר שהוא בוחן את שתי סוגיות אלו ומסביר כי "אפילו אם נעשתה רשלנות בעריכת ההסכם, זו אינה בעיה של חברת חיפושי הדלק. זה עניין שבין הציבור לנבחריו ולבירוקרטיה המקצועית שערכה את ההסכם. ממש כמו שהציבור צריך לבוא חשבון עם מנהיגיו על מלחמות מיותרות - הוא צריך להתמודד עם שגיאות כלכליות מהסוג הזה".
במצב הקיים, לדעתו של אטאס, יש "לנסות להגיע להסדר שיבטא את הבעלות היסודית של הציבור על אוצרות הטבע, אולם לא יפר את ההסכם שנקבע בין המדינה לזכיין. למשל, ניתן לקבוע איזה הטל עתידי על גובה הכנסה מסוים, שרק מעליו, ורק בעתיד, ישלם הזכיין מס נוסף למדינה. כך ישותף הציבור בהכנסות, ועם זאת, הפגיעה באמינות המדינה תהיה מינימלית".
אטאס, שהינו מרצה בחוג לפילוסופיה וראש תוכנית הפכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה) באוניברסיטה העברית, מסביר את הקושי העיקרי, לדעתו, הנובע מהדיון: "כעת באה המדינה ואומרת - 'בדיעבד, ובהתחשב בממצאים, התמריץ שנתנו היה גבוה מדי'. יש קושי אמיתי בפגיעה בהסכם שנחתם מראש ושעל פי הציפיות שבו ערכו החברות את החיפושים".
"הקושי קיים בשני מישורים: בחובת כיבוד ההסכמים של המדינה כלפי חברות וכלפי בני אדם - אזרחים וזרים כאחד - וכן בפגיעה בתמריץ העתידי, מפני שכשאמינות המדינה נפגעת, בעתיד חברות אחרות יירתעו מלקיחת סיכונים דומים".
"על הציבור להעניש את אלו שמכרו נכסיו בזול"
פרופ' נעם זהר, מרצה במחלקה לפילוסופיה באוניברסיטת בר-אילן וממייסדי מכון שלום הרטמן, מגיע גם הוא למסקנה דומה לזו של עמיתו: "אם האחוז שהמדינה דרשה מתקבל על הדעת לפי מה שהיה ידוע אז, העובדה שנמצא מצבור גדול מהצפוי אינה, לטעמי, סיבה מספקת לשנות את ההסכם. האפשרות השנייה היא שההסכם המקורי היה בלתי אחראי, ומוטה לטובת המשקיעים. ואז, או שמדובר בטיפשות מצד השלטון או בשחיתות. בשני המקרים, קשה למצוא הצדקה להפרת ההסכם (למעט אם הזכיין היה מעורב בעצמו בשחיתות)". כותב זהר.
זהר מוסיף כי "נבחרי הציבור צריכים לתת דין וחשבון, גם כפרטים וגם כשהם פועלים באופן ממלכתי. אם ההסכם המקורי נוסח בחוסר אחריות, על הציבור להעניש באופן פוליטי את מי שמכרו את נכסיו בזיל הזול, ואם היה גורם של שחיתות, יש לחקור ולמצות את הדין ולהעניש את הפושעים. אבל כל עוד הזכיין התנהג בתום לב, לא ניתן לעשוק אותו. למדינה יש בעלות עקרונית על המשאבים, אולם עליה לכבד את מילתה".
"לציבור יש עניין ארוך טווח בכך שאנשים יאמינו לחוזים עם המדינה, וייתכן שהאינטרס הזה גובר אפילו על כל המצוות שניתן לעשות בכסף שיגיע מהגדלת האחוז הציבורי. יש ערך גדול לאמינות של חוזים פרטיים, ויש ערך שלילי להפקעה, שבירת החלטות ואי עמידה בסיכומים. יש פה גם יסוד מוסרי של הגינות בין המדינה לאזרח".
בנוגע לשאלה הבסיסית למי שייך הגז הטבעי שבשטחי מדינת ישראל, עונה זהר כי "אם העולם מחולק לטריטוריות מסוימות, הרי שהגז שבנחלת מדינה מסוימת אמור להיות שייך לציבור של אותה מדינה. באותה מידה אפשר לומר שהים התיכון פתוח לכל יזם ישראלי".
למרות זאת, מסביר זהר כי עקרון זה אינו מעשי: "אם כולם זכאים לגישה חופשית לגז, הדבר עלול להביא לסכסוכים ומאבקים, בייחוד לאור היקף ההשקעה והסיכון הכרוכים בחיפוש הגז. לכן הבעלות הלאומית מתורגמת למנגנון של רישיונות וזכיונות המנוהלים על ידי המדינה".