בד בבד עם חלוקת הדיבידנד העצום של בזק לבעלי השליטה שלה נחתמו בחברת התקשורת הגדולה גם הסכמי שכר נדיבים המעניקים לעובדיה תוספות שכר, בונוסים ואופציות. ולצד אלו, הסכמי פרישה בתנאים מועדפים והעברה של מאות עובדים למעמד של עובדים קבועים.
הציניקנים יכולים לנוח
למתבונן מן הצד, בעיקר אם הוא ציניקן, יכול הדבר להיראות כמעין מתן שלמונים לעובדים. מעין "אנחנו בעלי השליטה נמשוך דיבידנד משמעותי ואתם העובדים לא תצאו במחאה, כי גם אתם תשותפו בחגיגה".
בעל שליטה בר דעת מבין כי לעובדים במקרה כזה יש זכות לצאת במחאה; חלוקת דיבידנד משמעותי הוא לא רק עניינם של הבעלים, לעיתים דיבידנד מוגזם עשוי לפגוע בחוסנה של החברה, מקור פרנסתם של העובדים.
אבל ניתן להתבונן בהתנהלותה של בזק גם בעין פחות צינית ומתוך מבט מפוקח. כזה המצביע על התנהלות מקצועית ראויה שאינה קשורה כלל למשא ומתן עם העובדים. לפי תפיסה זו בזק הייתה צריכה לנהוג בדרך זו גם אם לא היה עומד מולה וועד עובדים בעל עוצמה.
זו פשוט הדרך הנכונה, לא לנהוג בחזירות אלא לתת לכולם ליהנות מפירות ההצלחה. כך יוצרים מחויבות, איכפתיות ומוטיבציה. כל אלו בונים תרבות ארגונית של הצלחה שממילא משביחה את איכותה של החברה וכמובן גם את ערכה הריאלי. כולם נהנים מכך.
אך בפועל, אטימות מוחין, בורות ניהולית וחשיבה לטווח קצר גורמת לבעלי שליטה והנהלות רבות שלא לנהוג בדרך זו. הם תופסים את הנתינה לעובדים כגריעה ממה שמגיע להם. הם אינם תופסים שחסכון בטווח הקצר עולה להם הרבה יותר בטווח הארוך. לכן, לעיתים, צריך וועדי עובדים - כדי שיובילו אותם לנקוט בדרך הניהולית הראויה, הטובה לשני הצדדים.
*ספרו העשירי של שוקי שטאובר, "אני המותג!", יצא לאור לאחרונה. www.shukistauber.co.il