קול הבס העמוק של רפי גינת לא באמת מפחיד אותי. זאת אומרת, כל עוד אני רואה אותו על המסך ויודע שמדובר בסך הכל במגיש כלבוטק. אם, לעומת זאת, הוא היה פונה אלי באיזו קרן רחוב כדי לברר כתובת כלשהי, סביר שהייתי חוטף שבץ. מה שכן מעורר בי פלצות אצל גינת, ובעיקר בסדרת התחקירים האחרונה שהגיש על תעשיית המזון, זה הנזק האדיר שהוא מסב לי בוויכוח האינסופי ביני לבין עינת לגבי הנטייה שלי להרעיל את עצמי ואת היקרים לי מכל.
בבית משפחת ברזל ניטשת מלחמה ארוכת שנים בעניין המוצרים שיזכו לחצות את סף דלתנו. אני, צאצאה של הגברת זהבה ברזל, אשה שמכורה לטיגון בשמן עמוק, למיונז, לביצים, לגבינות שמנות, למרגרינה ועוד, נוטה להקל ראש בתרחישי האימה שמפילים עלי מכל עבר. אין לי בעיות כולסטרול, רמת הסוכר תקינה, בדיקות הדם מעולות, והקרחת היא בכלל מהצד של אבא. ואם כבר היתוספו בעיות עם השנים, אז אמא שלי תמיד אומרת שהן הופיעו מהרגע שבו התחלתי לאכול בחוץ. האוכל הביתי שלה, טוענת העירקית בעיקשות, לא חיסל אף אחד. עדיין.
עינת, לעומת זאת, הגיעה מבית שבו הכל מדיד. היא ואמא שלה יכולות לספר לך גם אם תעיר אותן באמצע הלילה כמה קלוריות יש בכל מזון, מה אחוז שומני הטרנס שהוא מכיל ואחרי חצי שנייה לערך גם יקשרו אותו למחלות שונות ומשונות. זה לא מונע מהן חלילה לחטוא מדי פעם באכילת מוצר קטלני, אבל יש בכך כדי להעכיר את שמחת האכילה. למונסודיום גלוטומט שלהן קוראים נקיפות מצפון. אוכלות ובוכות.
כבר כמה שנים טובות נוהגת עינת להאשים אותי בחיסול שיטתי של הילדים. שלומי ברזל, נעים מאוד, המכשפה מסיפור עמי ותמי. גברת וטו מונעת ממני להכניס מוצרים נחשקים הביתה ומנהלת מסע השמצות אגרסיבי נגד כל מה שכבר נמצא בו. או עדיין קיים. אני גבר, ניסיתי להסביר לה לא פעם, ואנחנו קונים על פי הזיכרון, הטעם והמראה. שווארמה, למשל, פיצה, בורקס, ג'חנון או מלוואח. אכלנו את זה פעם, בעידן שפוי יותר שבו לא עסקו בערכים קלוריים, זה היה טעים, נראה מפתה ולנצח אמור היה להישאר כזה. לפחות עד שהופעת.
אני גם לא מבין את החוצפה שלה. אם אני עד כדי כך חסר אחריות בעיניה, שלא לומר פושע, מדוע היא מתעקשת לשלוח אותי בכל שישי בבוקר למלא את המקרר והארונות? אם לפחות היתה מציידת אותי ברשימה מפורטת שבה יופיעו אותם מוצרי בריאות, שיבטיחו לה ולילדים חיי נצח. כנראה שעוד כמה שעות שינה של היפהפייה הנרדמת חשובות יותר. אם היא מצפה ממני לעמוד כמו איזה דביל מול המדפים ולהתחיל לעבור על הטבלאות שמופיעות בגב האריזות, אז שנינו בבעיה גדולה.
ושלא תטעו לחשוב שאני דוגמטי להחריד. לפני שנתיים, לערך, הפצירה בי המנהלת לרכוש ביצים אורגניות. מן הסתם ראתה איזו תוכנית אימה בטלוויזיה, אולי קראה כתבה בעיתון או באינטרנט של בעל עניין מתחסד, והחליטה שהרגילות כבר לא שוות דבר. הייתי יכול להתעקש, אבל אין לי ביצים. עברתי לאורגניות, בואכה ביצי חופש. זה לא הספיק. בזו אחר זו נחתו עלי הוראות נוספות. פיתות מקמח מלא, ירקות אורגניים, פסטה שפותחה בתנאי מעבדה, מים מינרלים, עוף ללא אנטיביוטיקה. להגיד לקצב להוציא את זה כשהוא מסיר את העור או אחר כך? שאלתי. מהתשובה שקיבלתי הבנתי שדווקא העור שלי בסכנה.
אלא שהחשבונות החלו לתפוח. מתברר שהטרנד הבריאותי הזה עוד יהרוג אותי. אם אתה רוצה את הפירות, החלבונים וחומצות האמינו שלך בלי תוספים, תשלם על זה ביוקר. הבהרתי לעינת שככה זה לא יעבוד. אין לי שום כוונה להעביר את הרכישות שלי לחנות "טבע בלה בלה" כזאת או אחרת, ואת הכסף שלי אני מעדיף לשמור לימים שבהם אצטרך לטפל במחלות לב, או בסתימות עורקים. לפחות אוכל לממן מסתם טוב. מלב חזיר, אלא מה. קצת פרדוקסלי, תודו.
בשלב מסוים טעינו לחשוב שנמצא פתרון אידיאלי. סיכמנו שיותר לי לצרוך כל מה שאני רוצה, אבל הילדים והמלכה זכאים לקבל הזדמנות אמיתית ונקייה לחיות. זה עבד בקושי שבוע. מתברר שהדרדקים חושקים דווקא במוצרים שנמצאים בחלקים האחוריים של המקרר, או המזווה, שהוגדרו מפורשות כעיר האסורה. באופן כמעט בלתי נתפש הם מעדיפים שקית אפרופו על פני חטיף מטחינה אורגנית ומנבטים. מוזרים. ואם כבר סידן, הם מעדיפים ללקק איזה קיר טרי מאשר לצרוך את הגבינות הרזות שאמא שלהם מנסה לאכול. מן הסתם נחרדו כשראו אותה אוכלת את המעדן הזה ונעשית חיוורת יותר מהגבינה.
המלחמה ניטשה בכל עוזה, וכל צד מנסה להשיג תימוכים לעמדה שלו. היא מוצאת מאמרים, אני מתחמש בכתבות, היא מצטטת דיאטנים ותברואנים, אני מלקט דברי כופרים. אתה רואה, את רואה, מה אמרתי לך, מאיפה השטות הזאת, מאיפה הנתון הזה. כי אם להיות מציאותיים לרגע, חייבים להודות שאין תשובה. אפילו לא לרפי גינת. ולא משנה מאיזו מעבדה הוא לכאורה הביא אותה או באיזה שפל יהיה הטון שלו כשיכריז עליה כדברי אלוהים חיים. הכל זמני בעסק הזה.
בניסיון להשיג נשק אסטרטגי שיעזור לכל צד להשיג הכרעה ברורה, התיישבנו יחד לצפות בסדרת התחקירים של גינת. רציתי להציע לעינת לנגב תוך כדי איזה חומוס טוב (עם פיתה מקמח דורום מלא, אלא מה), אבל אז נזכרתי ברקורד של גינת בתחום ושברתי לאחור. ובכן, אחרי שלוש תוכניות התוצאה היא תיקו. מה צריך יותר ממספר אי זוגי כדי להוכיח את האבסורד שבדבר. 30 ומשהו שנה אני בעסקי הספורט ומעולם לא פגשתי מקרה שבו מספר אי זוגי מוליד שוויון. בלתי אפשרי.
אלא אם מדובר במזון ובעולם של ערכים משתנים. הבעיה, כמובן, אינה במטבח של זהבה ברזל או בזה של ד"ר רחל טל, אלא בחוסר היציבות של העולם המדעי לגבי טיב הערכים. ככה עשו לי עם הכולסטרול והסוכר, ובשבוע שעבר הבהירו הנתונים החדשים של טיפת חלב עד כמה הייתי מטומטם כשחששתי שעמרי התינוק סובל מתת תזונה ואילו עלמה המדושנת היא פוטנציאל להר אדם. עכשיו הם החליטו שמה שהיה נכון קודם, כבר אינו כזה. הגרפים, הממוצעים, האחוזונים שהיו נר לרגלי, רגעי הבעת בעת שקילה, רשימות המזון המסויטות - משתנים. למה מי מת?
אם בעולם המדעי יש כזה כאוס וספק, למה כבר אפשר לצפות מתוכנית טלוויזיה בפריים-טיים. ניסיתי להסביר את זה לעינת בשבוע שבו ממצאי התחקיר סתרו את הטענות שלי, וקיוויתי שתשכח כי רק שבוע קודם לכן, כשרפי חשף את תרמית הביצים האורגניות (כפי שטענתי הרבה לפניו), כרעתי מול מסך הטלוויזיה והשתחוויתי לאיש ולקול. לא שכחה. זה בטח קשור לתזונה הבריאה שלה. שבוע אחר כך קרסה תיאוריית דגני המזון הבריאים שלה. דקה אחר כך התפרק עולם שלם שהאמנתי בו, על הקשר בין צבע הבשר לאיכותו. מילא, אומרים שפינג פונג זה משחק שמוסיף לבריאות.
בסופו של דבר, אחרי אינספור ניסיונות, הגענו לעמק השווה. החלטנו לוותר על כלבוטק.
רפי גינת הפך לחבר השלישי בזוגיות שלי
שלומי ברזל
23.12.2010 / 12:48