התפלת מים: כל השלבים מהים המלוח עד לכוס השתייה שלכם

לאחר שעתיים במתקן ההתפלה (h2id) הגדול מסוגו בעולם, בחדרה, יש משהו מוזר בנטילת כוס פלסטיק מלאה במים שיצאו מהברז בקצה המתקן ושתייתם. אין משהו שונה בטעם המים, אבל העובדה שמאות מטרים של צינורות ומסננים הפכו את מי הים הסמוך לכוס מי שתייה, מעניקה תחושה מוזרה. מתברר שאזרחי ישראל לא מודעים להבדל. לא רבים מהם מודעים לכך שאם הם מתגוררים בכל יישוב שממוקם דרומה מאשקלון, רוב הסיכויים שבברזים שבביתם זורמים מים מותפלים. גם תושבי שאר ישראל שותים מים מותפלים שמוזרמים ממתקני ההתפלה ברמה מסוימת.



לפני שנה החל מתקן ההתפלה של חדרה להזרים מים למערכת של מקורות. יחד עם המתקנים באשקלון ובפלמחים - כ-300 מיליון קוב מים בשנה מותפלים בישראל. מתקן שורק המתוכנן יהיה הגדול ביותר בישראל ויתפיל עוד 150 מליון קוב בשנה. הצריכה הכוללת של מים בישראל היא 2 מיליארד קוב בשנה, מחציתם מופנים לחקלאות. "המטרה היא להגיע להיקף של 750 מיליון קוב מים מותפלים בעשור הקרוב, ואז החרדה מכך שלא יהיו מים בברז תרד מהשולחן", מסביר אבשלום פלבר, מנכל חברת ide טכנולוגיות, המחזיקה במתקן בחדרה יחד עם חברת שיכון ובינוי.



הדרך אל הכוס המסוננת מתחילה במרחק 1,250 מטר מקו החוף בחדרה, עם צינורות בקוטר של 1.80 מטרים המגיעים ללב ים. המרחק מהחוף נועד להפחית את כמות החול, המדוזות והאצות שמגיעים יחד עם המים. בפתח השאיבה שבלב ים נמצאים המסננים הראשונים, שאמורים למנוע מדגים ומגופים גדולים יותר להיכנס אחת לכמה ימים יש צורך לנקות את הצינור עם משחולת ענק המופעלת באמצעות לחץ מים הפוך. המסנן הבא, העדין יותר, נמצא בכניסה למתקן ההתפלה.



אחרי שני המסננים ה"רגילים" שבנויים מרשתות, מגיעים למסנן מתוחכם יותר - מסנן חומר המורכב משלוש שכבות: שכבת פחם לא פעיל הנקרא אנטרציט - חומר שאינו מסיס, בעל יכולת סינון מהירה והתנגדות נמוכה; שכבת חול צהוב רגיל - שגם דרכו מועברים המים; ושכבה של מסננים מיקרוניים - שוב רשת צפופה, אבל קטנה מאוד.



אחרי שלוש השכבות האלה מצפה למים חוויה מלחיצה, שכן מכאן הם מופנים למשאבות שתפקידן להעלות את הלחץ שבו הם נתונים. בסוף התהליך הזה המים נמצאים בלחץ של 72 אטמוספירות. אם נכוון כלפי השמים צינור של מים בלחץ שכזה, הם ימריאו לגובה של 720 מטר.



הלחץ הזה דרוש כדי שהמים יצליחו לעבור דרך הסופר-מסננת שעומדת במוקד מתקן ההתפלה - הממברנה. לבו של מתקן ההתפלה הוא צינורות ארוכים של ממברנות - גלילים דחוסים עשויים פולימר. הממברנות כל כך צפופות שרק לחץ של 72 אטמוספירות יגרום למים לעבור דרכן. הן כל כך צפופות שלא רק שהמלח נשאר בחוץ כשהמים עוברים דרכן - גם החיידקים ושאר אורגניזמים שאנו לא מעוניינים לשתות נשארים בחוץ.



אחרי המעבר בממברנות, נותרת התמלחת - תמיסת המלח החוזרת לים. אבל זה לא סוף התהליך עבור המים המותפלים. במי הים נמצא יסוד הקרוי בורון, שמזיק לגידולים החקלאיים. כדי לסנן את הבורון משנים במתקן את שיעור החומציות של המים, שמשפיע על המבנה האטומי של היסוד וגורם לו להתרחב. אחרי שהבורון מתרחב, אפשר לסנן אותו. ואולם עכשיו חומציות המים אינה תקינה - מה שמצריך הוספת חומצה שתחזיר את המים למצב ניטרלי. הוספת החומצה מביאה לכך שבמים נוצר עוד מלח, ששולח את המים שלנו לסיבוב התפלה נוסף.



ועדיין, המים לא מוכנים. מדינת ישראל מגדירה מפרט מדויק מאוד: כמות הסידן, כמות הכלור, כמות המליחות וכמות המינרלים שצריכים להיות במים שייכנסו לצינורות. כדי שיהיה בהם מספיק סידן מועברים המים דרך אבן גיר. אלא שכדי להמיס את אבן הגיר צריך להוסיף למים פחמן דו-חמצני. המסת הגיר ובדיקת מפרט המים הם השלב הסופי בתהליך הארוך.



כל התהליך הזה מתרחש כמעט ללא מגע אדם. בעשרות הצינורות והמסננים ממוקמים עשרות אלפי חיישנים, שמעבירים מידע למחשב המרכזי - שמקבל החלטות לפתוח ברזים או לסגור אותם. משמרת במתקן מצריכה רק שני אנשים: אחד אחראי על המחשב, ושני מסייר בחוץ ומנסה לאתר תקלות.