ההקפאה הגדולה

>> לפני קצת יותר מחודשיים הציג דיוויד קמרון, ראש ממשלת בריטניה, את תוכניתו הכלכלית לארבע השנים הקרובות. הוא הציג לציבור הבריטי, באומץ לב מעורר קנאה, תוכנית קיצוצים ורפורמות מרחיקת לכת - הגדולה ביותר שביצעה בריטניה מאז מלחמת העולם השנייה.

הרפורמות מקיפות את כל שטחי החיים, מהתייעלות מקיפה ב-bbc ועד העלאת גיל הפרישה. הקיצוצים אדירים: 83 מיליארד ליש"ט שמהווים 19% מהתקציב הבריטי. הפיטורים מרחיקי לכת: 490 אלף עובדים, כאשר מי שיזכה להישאר - שכרו יוקפא לשנתיים. אפילו הצבא ספג קיצוץ משמעותי ופיטורים של 42 אלף אנשי קבע. גבי אשכנזי היה מתעלף רק מלשמוע את פרטי הקיצוץ.



אז נכון שהיו מחאות וגם ביקורת. היו גם הפגנות קשות של סטודנטים ששכר הלימוד שלהם הועלה באופן חד. אך דבר אחד היה ברור לכולם: הממשלה החליטה, הפרלמנט אישר וזו התוכנית שתבוצע בארבע השנים הקרובות. אין אפשרות אחרת.



כי בשיטת הבחירות האזוריות שיוצרת בבריטניה שתי מפלגות גדולות, לממשלת השמרנים-ליברלים יש רוב יציב בפרלמנט לארבע שנים. לכן קמרון יכול להציג תוכנית שמתפרסת על פני ארבע שנים מתוך ידיעה ברורה שיוכל לבצע אותה, וגם לקצור את הפירות. הוא אפילו יכול לתכנן קדימה, לשמונה שנים, בהנחה שהרפורמות והקיצוצים יצליחו.



אבל איפה בריטניה ואיפה אנחנו?



אצלנו המערכת הפוליטית היא אחת הבלתי יציבות בעולם. היא ההפך הגמור מהיציבות הבריטית. ראש הממשלה נאלץ להרכיב ממשלה קואליציונית עם שש-שבע מפלגות בעלות אינטרסים שונים וסדר יום סותר. כבר ביום הקמת הממשלה מתחילים כולם לחשב את קצו. שותפיו הקואליציוניים באים בדרישות עתק ובאיומים שיפילו אותו, וחבריו למפלגה מתחילים לתכנן איך יירשו את מקומו.



התוצאה היא ממשלות שמתחלפות כל שנתיים-שלוש, עם שותפים קואליציוניים שנכנסים ויוצאים ממנה כמו מאוטובוס, ושרים שטווח התכנון שלהם הוא החדשות של 20:00 בטלוויזיה. אז איך יכול מישהו לבצע רפורמה או שינוי מבני, שאת פירותיו נראה רק בעוד ארבע שנים, כאשר הוא יודע שישרוד בתפקיד מקסימום שנתיים?



בשיטת הממשל שלנו הדחוף מנצח תמיד את החשוב. אין המשכיות ואין רציפות, כי ראש הממשלה וכל השרים יודעים שימיהם בשלטון קצרים. לכן, חמש דקות לאחר זכייתם בבחירות הם מתחילים לנהל את מערכת הבחירות הבאה, מחשש שזו אורבת להם מעבר לפינה. לכן הם מתחילים, כבר בשנה הראשונה, לשחד את קהל הבוחרים במתנות ובהקלות, ולא להרגיז אף אחד. אז מה פתאום שיבצעו רפורמות בתנאים שכאלה?



הרי רפורמות כרוכות בכאבים ובעימותים עם בעלי הון וועדים גדולים, שלהם יש "חיילים" שמתפקדים למפלגה. והחיילים האלה הם שיכריעו את הפריימריס. לכן ראש הממשלה אמנם מקבל החלטות חשובות על שינויים ורפורמות, אך בפועל ההחלטות נכנסות לפריזר, לקיפאון עמוק.



ויש לנושא גם מימד אישי. כי כאשר שר חדש מגיע למשרד, הוא עוצר מיד את כל מה שעשה קודמו ומתחיל ללמוד הכל מחדש. כי הוא הרי חכם יותר ומבין יותר מהפוליטיקאי הרדוד שהחליף. וזו סיבה נוספת לכך שהכל תקוע, שהכל מוקפא, שאין רפורמה בחברת החשמל, שאין רכבת תחתית בתל אביב, שאין יום לימודים ארוך ושאין חלוקת מסיכות מגן. ואלה הן רק דוגמאות מתוך הפרויקט המיוחד שנפרש כאן לעיניכם.



במצב הזה של חוסר משילות, לפקידים הבכירים, בעלי הקביעות, יש כוח עצום. הם יודעים שהם יישארו בתפקידם לנצח, בעוד שהשר הוא זמני. לכן הם לא מתרגשים מהוראותיו. ירצו יבצעו, לא ירצו לא יבצעו. ואם יש שר שמנסה לבצע שינוי שלא מוצא חן בעיניהם, זה פשוט לא יבוצע, והשר אף יישלם על כך מחיר כבד: הם יציירו אותו בתקשורת ככישלון גמור.



לכן צריך לשנות את שיטת הממשל כך שבתום יום הבחירות ניתן יהיה להקים ממשלה יציבה עם אופק תכנון של ארבע שנים. כמו שקורה בבריטניה, כמו שקורה בארה"ב.



אבל זה אינו תנאי מספיק.



יש אצלנו עוד סיבה מרכזית אחת לחוסר הביצוע: מצבנו המדיני-ביטחוני. במדינה שנלחמת על חייה כבר 62 שנה, הציבור לא מצביע בבחירות לפי השקפתו בנושאים אזרחיים נורמליים; לא לפי השקפתו הכלכלית, לא לפי עקרונותיו החברתיים, לא לפי ראייתו את בעיות הסביבה וגם לא לפי מבטו על בעיות התחבורה והפריפריה. זה לוקסוס שקיים במדינות נורמליות.



אצלנו החיים הם סיר לחץ מטורף. אין אף מדינה נוספת בעולם שמאוימת בהשמדה. אין אף מדינה שנמצאת יום יום בסכנת התקפה ואת האמת העגומה הזו יודעים גם הפוליטיקאים. הם יודעים שלא משנה כמה רפורמות יבצעו, וכמה מוצלחים יהיו מבחינה כלכלית וחברתית, אנחנו בסוף נצביע לפי השקפתנו בנושאי שלום ומלחמה, שטחים, סוריה ואיראן. כי מה לעשות, החיים קודמים לאיכות החיים.



לכן לא רק את שיטת הממשל צריך לשנות, אלא גם להשיג פתרון מדיני של שלום ושקט. אחרת ההקפאה הגדולה תימשך ורפורמות נראה רק אצל דיוויד קמרון.