חנק והעיר הגדולה

>> "אף אחד לא אמר שחייבים לגור בתל אביב". את המשפט הזה, סביר להניח, שמע כל מי שהעז להלין על העלייה המתמשכת במחירי השכירות בפרט, והדיור בכלל, בעיר השנייה בגודלה בישראל. הקביעה הזו נכונה: בין 400 אלף תושביה בוודאי ישנם גם כאלה שמתגוררים בתל אביב פשוט כי כך הם מעדיפים. אך כשמדובר בשוכרי דירות שגם עובדים בתל אביב, נכנס למשוואה שיקול שאין לו כל קשר לסגנון החיים התוסס שמציעה העיר הגדולה - כדאיות.

מחירי השכירות המאמירים באזורים העוטפים, בשילוב היעדר תחבורה ציבורית ראויה, הופכים את נטישת העיר הגדולה לצעד שבמקרים רבים מתברר כלא ממש משתלם. שכר הדירה החודשי בתל אביב, לדירות 2-3 חדרים, נע בין 4,000 שקל ל-6,000 שקל בממוצע. שכר הדירה בעבור דירות דומות בהוד השרון למשל, מרחק של כ-30 דקות נסיעה, נמוך ב-1,000-1,500 שקל. אלא שמי שמועסק בתל אביב נאלץ להגיע אליה יום-יום, ואחזקת רכב פרטי גוררת הוצאה חודשית ממוצעת של 1,800-2,500 שקל.



או.קי, אחזקת רכב פרטי היא פינוק לא הכרחי, ויש אלטרנטיבה בדמות תחבורה ציבורית. אם נישאר לצורך העניין בהוד השרון, יכול האדם העמל להגיע למקום עבודתו בלב הכרך באמצעות שני אוטובוסים תוך-עירוניים ורכבת, או להעדיף נסיעה בשלושה אוטובוסים - בהנחה כי אינו מעוניין לגמוע מרחקים גדולים מאוד ברגל (עניין כלל לא נעים בסאונה המזרח-תיכונית). וכל זה לכיוון אחד. לצורך כך, גם מי שירכוש את כל המנויים החודשיים למיניהם ייאלץ להוציא מכיסו מאות שקלים בחודש.



בין אם מדובר בבילוי יומי מפוקפק של כמה שעות בפקקי תנועה או בהיטלטלות מפרכת בתחבורה ציבורית בתדירות נמוכה, החיסכון החודשי שמאפשר המעבר מתכווץ - אם לא נעלם כליל. נכון, הוד השרון זו רק דוגמה ומי שיתעקש עשוי למצוא אפשרויות טובות יותר. אבל המציאות הזו מקפלת בתוכה מלכוד שרק יגבר ויילך. העובדים בתל אביב, גם כאלה המשתכרים יותר מהשכר הממוצע במשק (כ-8,300 שקל ברוטו בחודש), עשויים למצוא עצמם מתגוררים בתנאי דיור נמוכים יחסית, כשהם נאלצים להשחית שעות רבות ביום בדרכם הלוך וחזור למקום עבודתם.



אפשר להגיב למצב הזה בזלזול. פעם, כשייבשו כאן ביצות, אנשים היו צועדים בכל יום מאילת ועד פתח תקוה כדי להשתכר. אלא ששנות ה-40 חלפו מזמן. בישראל 2010, מדינה המבקשת לתפוש עצמה כמערבית ומתקדמת, חברה טרייה ב-oecd, ראוי שמי שמועסק ומרוויח בעמל שכר גבוה מהממוצע יוכל להרשות לעצמו אורח חיים סביר, אפילו טוב.



במטרופולינים של מדינות מערביות רבות נקטו מזמן צעדים שיאפשרו לאזרח הממוצע להמשיך לחיות ולעבוד בהם. בפאריס, אמסטרדם, לונדון ואחרות ישנו פיקוח על שכר הדירה בעשרות אחוזים מהדירות המוצעת להשכרה. בניו יורק, שתל אביב אוהבת להשוות עצמה אליה, מקפידים על דיור בר-השגה, פיקוח על שיעור ניכר מהדירות להשכרה, ורכבת תחתית שמאפשרת להגיע מכל מקום בקווינס ללב מנהטן - בזמן קצר ובנוחות יחסית, כמעט בכל שעות היממה. מערכת הרכבות הזו, אגב, נחנכה ב-1904.



עליית מחירי השכירות בתל אביב והסביבה, בשילוב אלטרנטיבות התחבורה הבעייתיות בלשון המעטה, היא חסם עורקים שמקשה מאוד על הדם הצעיר, שמניע את העיר הזו, להיות חלק ממנה. אם המחירים ימשיכו לעלות, חסם העורקים הזה יתהדק ויילך. וכשזה קורה, ברוב המקרים נוצר נמק.