הכל תלוי בנתניהו ובלבני

>> התוכנית המהפכנית לגיוס החרדים לצה"ל לא הועלתה אתמול לדיון בממשלה. התוכנית, שרק לפני שבוע עמדה במוקד של סערה ציבורית וגררה ביקורת נוקבת נגד ראש הממשלה, בנימין נתניהו, נעלמה לפתע מלוח הזמנים של הממשלה.

באופן רשמי מסרה לשכת ראש הממשלה כי הדיון בהצעה נדחה לינואר - מאחר שבשלב זה ראש הממשלה מעדיף להתמקד בהעברת תקציב המדינה. לא רשמית, ההערכה היא כי ראש הממשלה נבהל מהביקורת הציבורית, וכי הוא שוקל למשוך ידו מההצעה בכלל. ההערכה היא כי נתניהו יעדיף לגלגל את תפוח האדמה הלוהט הזה לפתחו של בג"ץ - שיכריע ויקבע מה צריכה להיות מדיניות הממשלה לגבי גיוס חרדים.



אם כך יקרה, הרי שזהו הרע מכל העולמות. אם כך יקרה, הרי שהציבוריות הישראלית - כותבת טור זה בתוכה - תצטרך לבחון את עצמה אם מרוב ביקורתיות לא הבאנו לכך שהתינוק נשפך עם המים.



הביקורתיות הרבה שבה נתקלה ההצעה, גרמה לכך שהציבור בישראל כשל מלהבחין בשתי נקודות מרכזיות. האחת, שההצעה לא פטרה את החרדים משירות צבאי - היא רק שיחררה אותם לשירות לאומי. אמנם אין דין שירות לאומי כשירות צבאי, ובכל זאת יש חשיבות רבה לשירות הלאומי גם במישור הלאומי וגם במישור הערכי.



זאת ועוד, ההחלטה מנסה להתמודד עם הכשל המרכזי כיום של השירות הלאומי - הוא מנוהל רע מאוד, כמעט שאין בו מסלולי שירות רציניים עבור גברים חרדים, ולכן מרבית המתנדבים החרדים לשירות הלאומי משרתים כיום בתוך הקהילה שלהם בתפקידים שאינם בעלי חשיבות לאומית גבוהה. על החידלון הזה מנסה ההחלטה להשיב באמצעות הקמת מסלול חדש של שירות לאומי-ביטחוני, שיכלול גיוס מתנדבים חרדים במספרים גדולים למשטרה, למד"א ולשירותי הכבאות.



הנקודה השנייה היא שההצעה, על כל פגמיה, עדיפה על המצב הקיים. ההצעה מעודדת גברים חרדים לצאת לעבוד, במקום לבלות את חייהם בלימודים בישיבה, בכך שהיא פותחת בפניהם אפשרויות מפתות יחסית של שירות. זה אמור להיות מושג בכך שההצעה קבעה יעדי גיוס של גברים חרדים לצה"ל ולשירות הלאומי, וגם העמידה את הכלים לממש את היעדים האלה באמצעות הגדלה משמעותית של התקציבים העומדים לרשות צה"ל ולרשות מינהלת השירות הלאומי.



לעומת היתרונות האלה עמדו פגמיה המרכזיים של ההצעה. האחת, שלא היה בהצעה אף "מקל" שעשוי היה לאלץ את החרדים לנטוש את חיי הישיבה לטובת שירות צבאי או לאומי - ההצעה כללה "גזר" בלבד, ומניסיון זה בדרך כלל לא מספיק. השנייה, שההצעה כשלה ביצירת העדפה לשירות הצבאי על פני השירות הלאומי - ההצעה שינתה את הסטטוס קוו שקבע חוק טל, ושלפיו רק לצבא היתה שמורה הזכות אם לפטור את החרדים משירות צבאי, וקבעה סטטוס קוו חדש שלפיו חרדי בן 22 עם ילדים יוכל לבחור לפנות לשירות לאומי (חרדי רווק יוכל לעשות כן החל מגיל 24).



המשמעות היא שהחרדים, מגילאי 22-23, לא יהיו חייבים דבר יותר לצבא, ויוכלו להפנות לו את גבם. זה אינו עולה בקנה אחד עם הערך של צבא העם.



אלה הם פגמים יסודיים, אבל הם קלים יחסית לתיקון. כל שצריך היה הוא לחזור וליצור העדפה לשירות צבאי, על פני שירות לאומי, באמצעות יצירת מדרג גילאים קל: גילאי 22-24 לצבא, גילאי 24-26 לשירות לאומי וגילאי 26 ויותר לשירות צבאי מקוצר בלבד.



התיקון הקל הזה היה מחזיר את העדיפות לצבא על פני כל חלופה אחרת שעומדת בין החרדים לבין יציאתם לשוק העבודה, היה משדר את המסר הערכי הנכון, וגם היה מקל על החרדים לצאת בגיל מוקדם יותר לשוק העבודה. זהו התיקון, שלו היה מתבצע, היה פותר חלק ניכר מהביקורת הציבורית והופך את ההצעה לטובה.



אז נכון, הצעת החלטה היא עדיין בעייתית - היא אינה שוויונית, מרבית החרדים לא ישרתו בצבא כלל או ישרתו בתנאי דה-לוקס, המדינה עדיין צריכה לרדת על ברכיה כדי לשכנע אותם לשרת בצבא, וגם לא בטוח שהחרדים ייענו ויבחרו להתנדב לצבא או לשירות לאומי. אבל כבר נאמר כי אויבו של הטוב הוא הטוב ביותר - ובמצב הנוכחי, עדיף הטוב על פני הרע הקיים.



ובכלל, השאיפה לטוב ביותר אינה באמת אפשרית במבנה הממשלה הנוכחי. הפתרון הטוב ביותר, חייבים לומר בהגינות, מחייב ממשלה אזרחית רחבה, כמו הממשלה שכיהנה כאן ב-2003, אשר אינה נסמכת לקיומה על קולות המפלגות החרדיות. בשביל פתרון כזה צריך כבר שניים לטנגו - נתניהו וציפי לבני, הליכוד וקדימה.



רק אם השניים הללו יבחרו לרקוד יחדיו - ניתן יהיה לשאוף לפתרונות טובים יותר. במצב הקיים, צריך להסתפק בהצעה שהועלתה בתוספת התיקון המתבקש של גילאי השירות הלאומי, כי זה מה שיש.