מידי יום פונים לתנועת "התעוררות בירושלים" זוגות צעירים, עובדים, לרוב בעלי השכלה אקדמית שעושים מאמצים עילאיים על מנת לרכוש דירה בירושלים ופשוט לא מצליחים. אין לנו תשובות לתת להם והתסכול הוא רב כי נעשה כאן עוול שזועק לשמיים ונובע ממדיניות עקבית של ממשלת ישראל.
"כמה ילדים יש לך?"
המערכת הממשלתית יודעת לתת הטבות שונות לאוכלוסיות שמוגדרות על ידה ככאלו שזקוקות לתמיכה. הגדרת הקבוצה הזכאית לסיוע הינה בעלת השפעה רחבת היקף על החברה והכלכלה בארץ. אחד המרכיבים הבולטים, השזורים כחוט השני בין ההגדרות השונות לזכאות הינו מספר הילדים במשפחה.
קיימת שורה ארוכה של הקצבות והנחות המטיבות עם אלו שבחרו להרבות בילדים, כגון: קצבת הילדים, מענק הלימודים, קצבת הבטחת ההכנסה, מימון פנימיות לתלמידים, הנחה בתשלומי ארנונה, הנחה בתשלומים למשפחתונים ומעונות יום, הנחה בתשלומים למשרד החינוך, ועוד.
גם בתחום הדיור עולה תמונה זהה: כך למשל, ככל שלאדם יש יותר ילדים ואף יותר אחים הוא זכאי לניקוד רב יותר בחישוב הזכאות למשכנתא, דבר ששוב מטיב עם אנשים בעלי יותר ילדים, או שנולדו למשפחות מרובות ילדים. גם הזכאות לדיור ציבורי ניתנת לחסרי בית ובלבד שיש להם שלושה ילדים לפחות וגם בסיוע בשכר דירה - מבחן ההכנסה תלוי במספר הילדים במשפחה. בנוסף, משרד הבינוי והשיכון מפעיל תכנית בשם "מחיר למשתכן" במסגרתה נמכרות דירות במחירים מוזלים לזכאים ושוב ככל שיש לך יותר ילדים יש יותר סיכוי שאתה זכאי....
קשה להעריך את כל הסעיפים התקציביים באמצעותם המדינה מטיבה עם אלו שבחרו להביא הרבה ילדים, אבל רק הדוגמאות שהוזכרו להלן ממחישות את המצב ומלמדות שהמדינה מוצאת לנכון לסייע למשפחות מרובות ילדים בדרכים כפולות ומכופלות. אינני חושבת שלא צריך לתמוך במשפחות מרובות ילדים, בטח בכאלו שמצבן הכלכלי בכי רע, אבל מדוע צריך להפלות לרעה, כמעט בכל תחומי החיים, זוג שבחר לגדל רק שני ילדים? המדינה, כנראה, הציבה לעצמה יעד של האצת שיעור גידול האוכלוסייה בישראל, אבל שכחה את היעד של ביסוס מעמד הביניים שעובד ועושה כמיטב יכולתו למען החברה בה הוא חי.
הממשלה שלנו לוקה בעיוורון חמור אם היא חושבת שהכל ניתן למדוד בראייה צרה של "כמה ילדים יש לך?". מה עם אלו שנאבקים על מנת שלא להגיע למצב של עוני ועובדים קשה מאד? מה עם אלו שלא מביאים עוד ילדים לעולם מתוך פחד שלא יוכלו לכלכל אותם בכבוד? לממשלה יש אינטרס לאומי לתמוך גם באותו מעמד ביניים שהוא התורם העיקרי לחברה בישראל, אך עלול בקלות רבה להידרדר לעוני ולצאת ממעגל התרומה לצמיחה ולחברה.
במציאות הנוכחית, אותו מעמד ביניים נופל בין הכיסאות. המשפחות הנמנות בקרב מעמד זה לא עניות "מספיק" ולא גדולות "מספיק", אלא עובדות קשה ומאמינות שנדרש חוסן כלכלי בטרם מביאים ילדים לעולם. הממשלה לא יודעת איך "לאכול" את האוכלוסייה הזו וכדאי שהיא תתחיל לקחת אותה בחשבון כי אנחנו לא נמשיך לשבת בחיבוק ידיים.
במסגרת תקציב המדינה שהממשלה צפויה לאשר בקרוב, יש לנו הזדמנות להתחיל ולתקן את העוול הזה. זו הזדמנות לשנות את מדיניותם הלקויה של משרד הבינוי והשיכון ומינהל מקרקעי ישראל שממררים לרוכשים הצעירים את החיים ולא יודעים להבדיל בינם ובין משקיעים. מדיניות במסגרתה יש עדיפות מובהקת למרבה במחיר, או לחלופין למרבה בילדים. אבל מה עם אלה שלא מרבים במחיר כיוון שאין להם מספיק כסף, ולא מרבים בילדים מאותה סיבה בדיוק? צריך לעשות שינוי כיוון, ולפעול לטובת מטרות נוספות מלבד הגידול הדמוגרפי. צריך לפעול למען חיזוק מעמד הביניים, ואת זה אפשר לעשות, למשל, על ידי הגדרת מסלול נוסף של "מחיר למשתכן", בו תינתן העדפה לזוגות צעירים ומפרנסים.
לא קל לצאת במחאות ולדרוש את המגיע לנו, כשעסוקים מבוקר ועד לילה בעבודה ומשפחה, אבל כנראה שאין ברירה וזוהי שעתנו לפעול לפני שנשחק עד דק.
*מירב כהן היא אחת ממייסדי תנועת "התעוררות ירושלים"