1. אני והחבר'ה. לפני הכל זו היתה השנה של פייסבוק, השנה שבה הצונאמי החברתי של מארק צוקרברג סחף לתוכו את אחרוני הסרבנים. פייסבוק 2010 הוא לא עוד אתר אינטרנט - הוא האינטרנט. מפרסמים ופרסומאים הסתערו על הצעצוע החדש - לרוב בלי שמץ של מושג מה הם אמורים לעשות שם.
כתוצאה מכך, התאפיינה 2010 בדיבורים רבים, באזז ואוויר חם סביב הנושא ומעט מאוד נוכחות פייסבוקית עקבית ומקצועית של חברות ומותגים (כמו שאומרים על סקס בתיכון: "כולם מדברים על זה, מעטים עושים את זה וגם אלה שעושים את זה, עושים את זה רע").
2. האופליין והאונליין מתחברים. מגמת טשטוש הגבולות בין האופליין לאונליין אינה חדשה, אבל ב-2010 היא הגיעה לשיא. לא מדובר רק בחיבור התוכני-פרסומי אלא גם על המעטפת הארגונית. חזון העולמות הנפרדים, שהצמיח מצד אחד משרדי פרסום מסורתיים ומהצד האחר משרדי דיגיטל תזזיתיים, פשט כנראה את הרגל (נגמר העידן של "שילחו את הקריאייטיב לחבר'ה המוזרים האלה מהאינטרנט שיתאימו לזה איזה באנר").
לקראת 2011 כבר ברור לכולם כי מדובר בתעשייה אחת. לא עוד דיבורים בשפה שונה, לא עוד מערכות נפרדות ולא עוד חשדנות הדדית. טוב, אולי קצת.
3. הטלוויזיה מסרבת למות. הבאזז התמוה סביב מותה הקרוב של הטלוויזיה המסחרית מזכיר לי משהו שסיפרה פעם הקומיקאית האמריקאית ריטה רודנר, כנשאלה על חיי הנישואין של הוריה: "אמא שלי קברה שלושה בעלים", היא ענתה ביובש, "ושניים מהם רק נימנמו".
יותר מדי מומחים מיהרו לקבור את הטלוויזיה בעודה בחיים, והיא רק נימנמה. השנה היא התעוררה בגדול עם רייטינג מטורף (42% לתוכנית בישול?!), ביקוש שיא לספוטים וכסף של מפרסמים שנשאר מחוץ למסך. הטלוויזיה והפרסום בטלויזיה אולי מאבדים גובה באירופה, אבל בישראל רגע לפני 2011 הם נראים חזקים מתמיד.
4. פרסום ישראלי לישראלים. שמתם לב מתי הקולנוע הישראלי התחיל לקבל הכרה בינלאומית? למרבה האירוניה זה קרה בדיוק ברגע שהפסקנו להתאמץ ולייצר סרטים אוניברסליים, הסברתיים, ומתחסדים והתחלנו לייצר סרטים אמיתיים, מקומיים ואותנטיים ("עג'מי", "בופור", ו"ואלס עם באשיר").
תהליך דומה עוברת גם תעשיית הפרסום. השנה ראינו על המסך הרבה יותר תרבות ישראלית והומור ישראלי מבעבר, ואני שמח על כך (הוכח גם שזה לא מתנגש עם הכרה ופרסים בינלאומיים). יותר מדי שנים ניסינו לעשות כאן פרסומות "כמו בחו"ל", רק כדי לגלות בסוף ששום דבר לא מנצח את האותנטיות. פרסום ישראלי לישראלים.
5. פרסומאי? זה כל כך 2009. "שמת לב שאף אחד כבר לא רוצה להיות פרסומאי?" שאלה אותי באחרונה אשת תקשורת המכירה את התחום. "פרסומאי כמו פעם, עם הניצוץ בעיניים, עם הגישה הילדותית והאהבה האמיתית למקצוע? כולם רוצים להיות כיום אנשי שיווק ומנהלים גדולים, להוביל מתקפות 360 ומהלכי אינטגרייטד. רק פרסומות אף אחד לא רוצה לעשות", הוסיפה. תודו שיש בזה משהו.
נכון שהפרסום כיום הוא חלק ממשהו הרבה יותר גדול, ונכון שכולנו מקצוענים יותר ורציניים יותר - אבל משהו בדרך גם הלך לאיבוד. בטלוויזיה זה הכי בולט: יש יותר ויותר פרסומות שהן חלק ממהלך אינטגרייטד מקיף, ופחות ופחות פרסומות מבריקות שעשה מישהו שממש אוהב פרסום.
-
הכותב הוא שותף וסמנכ"ל קריאייטיב בגליקמן-נטלר-סמסונוב
שנה של פייסוק וטשטוש הגבולות
יגאל שמיר
29.12.2010 / 6:57