הצילו אותנו מהגורם האנושי

>> עם כל הטרגדיה שבכל אובדן חיים בתאונת דרכים, מבט על נתוני הנפגעים בתאונות הדרכים דווקא נותן סיבה לאופטימיות. סיכוייו של מי שיוצא כיום לדרכים להשלים את מסעו בשלום גבוהים לאין ערוך מסיכוייו לפני 20 שנה.

למרות הכפלת האוכלוסייה, ועלייה גדולה עוד הרבה יותר בסך הקילומטרים השנתי שמבצעים כלי רכב בישראל, מספר ההרוגים ירד באופן משמעותי מסדר גודל של 700 בשנה לפני כ-30 שנה - לפחות מ-400 בכל אחת מהשנים האחרונות. ומנגד, דווקא האופטימיות הזו מעצימה את גודל הטרגדיה שבכל הרוג בתאונת דרכים, מכיוון שמקרים רבים של אובדן חיים וסבל של המשפחות השכולות ניתן היה למנוע (לפחות בחלקם) באמצעים טכנולוגיים קיימים.



צודקים התשדירים הרדיופוניים שמזכירים שוב ושוב לנוהגים ברכב שעליהם האחריות לביטחון הנוסעים ברכבם. צודקים המהלכים לחינוך הציבור ליותר סובלנות בכביש, לנהיגה יותר זהירה, להקפדה על כללי בטיחות. אבל כל אלה מהווים רק חלק, ולא בהכרח הגדול ביותר, מתמונת המאבק האמיתית. חינוך הציבור הוא חשוב, אבל הוא תהליך ארוך וממושך, קשה מאוד למדידה וכימות כדי להעריך את הצלחתו, ומושפע מגורמים תרבותיים רבים נוספים. יש להתמיד בו, אבל אסור להסתפק בו.



לעומת זאת, השקעה באימוץ אמצעי מניעה ומיגון פסיביים המוצעים כיום לקידום בטיחות הנוסעים בכביש, שיתחילו להציל חיים מייד עם הפעלתם, יכולה להביא לתוצאות מיידיות, ניתנות לכימות ומדידה. הסיבה המרכזית לשינוי הדרמטי במספרי ההרוגים שתואר לעיל, אינה שיפור התנהגות הנוסעים בכביש, אלא בעיקר שיפורים טכנולוגיים.



במצב הנוכחי רוב השיפורים נכנסים למערכת באמצעותנו, הצרכנים הפרטיים, הרוכשים רכבים שבהם מותקנים אמצעי בטיחות, שבין היתר מקלים את עוצמת המכה במקרה של התנגשות, מתריעים על קרבה מסוכנת לחפצים אחרים ומונעים החלקה בבלימה. כריות האוויר, מערכות ה-abs, התראות נסיעה לאחור ועוד ועוד שיפורים בטיחותיים שהכניסו יצרני הרכב הפרטיים, תרמו לתוצאה הזו.



לצד זה היו שיפורים רבים באיכות הכבישים. הגורם האנושי תמיד יהיה שם, אך כיום יש לנו את היכולת לצמצם את הסכנות שהוא מזמן לנו. כל אחד מאתנו יכול לסטות מהדרך בשבריר שנייה של חוסר תשומת לב. גם טובי הנהגים לא תמיד יצליחו לבלום במהירות בגשם סוער. כדי להציל או לצמצם את חומרת הפגיעה במאות האנשים שעלולים להיהרג בשנה הבאה, קברניטי התחום חייבים להקצות משאבים משמעותיים לשיפורים הטכנולוגיים ולאמצעי מיגון המוצבים בסביבת הכביש, ולא פחות מאמצים מאשר לחינוך הציבור. גם אם זה עולה יותר בטווח הקצר, וגם אם זה עושה פחות כותרות בעיתונים, בטבלאות ההרוגים של השנים הבאות, נוכל לראות ירידה משמעותית.



קחו, למשל, את המעקות סופגי האנרגיה המוצבים כיום לאורך אלפי קילומטרים בכבישי אירופה: חוקרי הבטיחות בעולם טוענים כי מאז החל השימוש בהם, מעקות סופגי אנרגיה הצילו יותר חיים מחגורות הבטיחות. בבריטניה נמצא כי באזורים שבהם הותקנו סופגי אנרגיה ירד שיעור התאונות החמורות (קטלניות או קשות) מ-67% ל-14%. בין ההגנות הפסיביות שנמצאות בשימוש כיום בכבישים, יש שלטים שמחזירים אור ב-30% יותר מהשלטים בעבר ומתריעים טוב יותר על המתרחש בכביש. באירופה, זה שנים מסמנים כבישים ומעברי חצייה באמצעות מדבקות בעלות עמידות ונראות טובה ביום ובלילה, במקום בצבע הפשוט שדוהה במהירות וגורם להחלקת נהגים.



רק לפני כמה חודשים החליט גם משרד התחבורה בישראל לחייב את האחראים לסימון כבישי הערים בחומר בעל מקדם חיכוך גבוה, ואפילו נשמעו דיווחים על גיבוש הצעת חוק שמחייבת סימון בטיחותי יותר בעתיד. אבל עד שהרעיון יהפך למציאות, בכל נסיעה קצרה יכול כל אחד מאתנו להבחין בלפחות קטע כביש אחד שהסימון בו כבר בקושי נראה לעין ביום, שלא לדבר על נהיגה בלילה.



באירופה ובארה"ב יש כיום עשרות אמצעי מיגון פסיביים, שנהפכו לחלק אינטגרלי מהמפרט הטכני של כל כביש. כל זאת בזמן שבישראל מגלגלים את האחריות לפתחו של הציבור מבלי לפרוש רשת ביטחון אמיתית שתגן עליו במקרה של טעות. על כל מי שאוחז בהגה או שולח את ילדיו בהסעה לבית הספר, לדרוש מהמדינה לעשות הכל כדי שגם כשהגורם האנושי פועל לרעתנו, לפחות תנאי הכביש יהיו שם כדי למזער את הנזקים ככל הניתן. היכן שיש פתרון טכנולוגי, יש לרוץ וליישמו. המטרה במקרה זה אכן מקדשת את האמצעים.



הכותבת היא מנהלת חטיבת תצוגה, גרפיקה מסחרית ומערכות לבטיחות בתנועה ב-3m ישראל