צריך להישמר מעגל הגז

פענוח הלוגים החשמליים בקידוח תמר 1 הצביע לפני שנתיים על נפח גז של BCM 88. בחלוף חצי שנה, מבחני הפקה וקידוח אימות, התברר כי הנפח הפוטנציאלי כמעט משולש (BCM 247). הנתונים שפירסמה נובל, לפיכך, הם ראשוניים. עובי שכבות הגז בלווייתן הוא אמנם כמחצית מן העובי בתמר, אך המבנה גדול כמעט פי שלושה. ביצוע קידוח אחד במבנה שמשתרע על 325 קמ"ר לא יכול לתפוס את התמונה בכללותה.

את דלק, נובל ורציו מעניינת היום מטרה עמוקה בשני ק"מ - שכבות הנפט. ההסתברות אמנם נמוכה יותר, הסיכון גבוה - אך החלום של שינוע ישירות מן הבאר, ללא השקעה בתשתית הולכה, של מכירה לשוק נגיש וללא משא ומתן מול חברת החשמל - שווה את זה. הדיבורים על הפקת גז ליצוא בתקציב השקעות של מיליארדים חסרי משמעות בשלב זה. העיניים נשואות קודם למרבצי הנפט. אלה יוכלו עוד לפתור חסמים רבים בגז, בזכות התזרים המהיר יחסית שיגלם פיתוחם.

ההתחלה לא שמורה רק לשותפות לווייתן. מדובר בתגלית גז שלישית בתוך שנתיים באגן הלבנטיני, שמבטיחה הרבה לגבי עתיד החיפושים בים התיכון. לא מן הנמנע כי בעקבותיה ישנה את פניו בשנים הבאות המשולש שבין ישראל-קפריסין-לבנון, ויעטר את נופיו באסדות לרוב. מציאות שכזו תחייב גם שינוי תפישתי בפני המדיניות בישראל בארבעה רבדים: יצוא, שוק מקומי, היבטי מקרו וסביבה.

הניסיון להכתיב מציאות שלפיה יצוא הגז בלווייתן הוא אקסיומטי - הוא מסוכן. מחד, היזמים ראויים לראות פרי לעמלם. מאידך, מדינה שהיא אי אנרגטי מוקף אויבים לא יכולה לבנות משק חשמל שמבוסס על שיעור גז טבעי של 70% ולהסתמך על מאגר אחר, שיספיק אולי ל-25 שנה. ישראל חייבת מאגר גז אסטרטגי לשם הבטחת קיומה - גם אם תידרש בפיצוי לפצות את היזמים על השכבת הגז במעמקים למשך שנים.

באשר ליצוא עצמו, תידרש המדינה לחשיבה עמוקה לא פחות. האם להשתתף במימון תשתיות היצוא? או למשל, האם יש מקום להתערבות ממשלתית בבחירת שווקי היעד? מהלך ראשון בכיוון עשתה ועדת ששינסקי, שהמליצה כי המדינה לא תשתתף בעלות הקמת תשתיות יצוא, אך גם לא תשלח ידה לרווחי היתר שירשמו חברות הגז מן המכירה לחו"ל. ואולם מדובר בהמלצה מוגבלת שאין בה די.

מבט אמיץ ראוי שיופנה לשוק הגז המקומי. כיצד צריכה המדינה לנהוג נוכח העובדה כי שתי חברות (דלק ונובל אנרג'י) חולשות יחדיו על כלל מאגרי הגז שבשטחה, ויבלמו בזכות יתרון לגודל כל ספק מתחרה? מה פתרונות המגירה שמכין המשק להיווצרות מונופול כה עוצמתי שעליו יישענו בקרוב אספקת החשמל, המים והשירותים לאזרחים? כבר כיום דלק ונובל ממנפות את אחזקתן במאגר האסטרטגי היחיד בישראל (ים תטיס) לשם גבייה לא מפוקחת דמי שימוש ואחסון.

התחזית לפיה מחר בבוקר נתעורר אל מול שורת אסדות בחופים מחייבת גם התייחסות סביבתית. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה עשירית מתרחיש דוגמת אסון מפרץ מקסיקו. לא יעלה על הדעת כי לממשלה אין כיום בכלל סמכות לפקח על המתרחש באסדות הקידוח שלחופיה, ושהקריטריונים לאישור מפעילי קידוח מעורפלים ומצחיקים.

היבט סביבתי נוסף נעוץ בחשיבה אודות שינוי תמהיל הדלקים במשק לעשורים הבאים. מרבצי גז עשויים לעודד מעבר לשימוש נרחב ומגוון יותר בגז טבעי כתחליף לבנזין/סולר/גז בישול. מדוע למשל שהעברת ציי האוטובוסים במדינה לשימוש בגז להנעה לא תוכרז פרויקט לאומי?

הסוגיה החשובה לא פחות, אך הסבוכה הרבה יותר, היא זו הכרוכה במבט אסטרטגי וגבוה יותר על מיקומה של המדינה ביחס לתעשייה הפרטית החדשה שמתעוררת לנגד עיניה. ראשית, מדובר בחלוקה אחרת של עוגת התקבולים ממכירת משאבי הטבע בין המדינה לבין היזמות - גם אם בסדרי גודל. היקף תגלית לווייתן, והדלת שהיא פותחת להמשך פיתוח התעשייה משנים דרמטית את מרכיב הסיכון במשוואה סיכון/תשואה שבענף. אלה מעמידים כיום באור שונה לגמרי את תיאורי המסכנות של חברות הגז. לא מן הנמנע כי חברי ועדת ששינסקי ידרשו לדון מחדש מהמלצותיהם נוכח תפיחתה הדרמטית של העוגה שאותה הם התבקשו לחלק.

שנית, צריכה הממשלה לתת את דעתה לסכנה האורבת מקללת המשאבים: למצוא מנגנונים לייצוב שער המטבע, להימנע מבליעת התקבולים בתקציב השוטף, למנף אותם להשקעות בתשתיות הון אנושי ופיסי. חלילה לא להישבות בקסם שנוסך עגל הגז ¬ ולא לאבד מציביונה של החברה כיצרנית ויצירתית, תחרותית ומתפתחת.

שתי מטרות אלה מובילות למהלך נועז אמנם, אך כזה שאין להתבייש בו - או לפחות לדון בו. לאחר שהבינה נורווגיה כי היא יושבת על מרבצי גז מהגדולים בעולם, היא נכנסה בנעלי היזמות הפרטית, הלאימה את פעילות החיפושים והמשיכה את פיתוח הענף במימונה החלקי ובשליטתה המלאה. ממשלת ישראל צריכה לדון ברצינות באפשרות לבצע מהלך דומה, תוך פיצוי מלא כמובן, וזאת מסיבה אחת: יש בו כדי לפתור כמעט את כל הסוגיות המורכבות שצוינו לעיל.