>> את החנות ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב קניתי לפני עידנים - וגרשון נכלל בעסקה. גרשון היה דייר מוגן בחנות עוד בטרם רכשתי אותה, ומאז הוא מקפיד לשלם מדי חודש 24 שקלים דמי שכירות חודשיים. באחרונה, כשחלפתי על פניו, סימן לי שאתכבד ואכנס. הוא אמר לי כי הוא רוצה לדבר על התנאים להשבת החזקה בחנות לבעליה, קרי: אלי!
הופתעתי. הייתי בטוח שגרשון נצחי וההכנסה האסטרונומית של 24 שקלים תרפד את הפנסיה שלי. גרשון הכין קפה טורקי על גזייה זעירה. הוא נתן בידי ספלון מהביל, פתח שקית ממורטטת, שלף ביסקוויט חשוד, והחל לספר.
בשנת 1938 הסתבר לאביו של גרשון, שאך הגיע מברלין, שהון שהעביר לפלסטין קודם לכן הושקע במגרשים חסרי ערך. כספו של הציוני הייקה הושקע, כפי שהתבדחו אז, ליד "האופרה בעפולה". בצר לו רכש זכות שכירות "בדמי מפתח" ברחוב בעל השם המלכותי. גרשון ירש את החנות והמשיך לנהל את העסק. עיסוק זמני, חשב, אך כדרכם של העניינים הזמניים, חלפו 30 שנה, והוא נותר בחנות. לאישה, ברכה, נמאס והיא החליטה להתגרש מה"לא יוצלח מוכר הדושים".
הגירושים של גרשון מברכה היו מהירים ונטולי מאבקים. מזה שנים ידעו השניים שאין להם סיכוי להזדקן יחד. החנות לאביזרי אמבטיה לא היתה מקור פרנסה איתן, גם כשהיתה בבעלות אביו של גרשון, שפתח אותה בשנת 1938. ברכה פיתחה "אופקים אינטלקטואליים" כלשונה, ונפערה תהום בין מוכר האינטרפוצים לאשתו מארגנת הסמינרים על מיסטיקה.
גרשון לא היה מהגיבורים שינהלו מלחמת התשה, ועוד בטרם נוסח הסכם הגירושים, לקח את הקושאנים הישנים, מזכרת לקרקעות חסרות הערך שרכש אביו, ויצא בברכת "שלום ולא להתראות". הוא המשיך למכור אביזרי אמבט, לקרוא עיתון, ללעוס שווארמה משוק בצלאל ולשאוף את עשן האוטובוסים.
בוקר אחד, הופיעה הגברת ברכה מלווה בגבר גבוה ומכסיף, הלבוש בחליפה שחורה ועניבה שחורה. בעליל: עורך דין! "צרות", חשב גרשון.
"גרשון חביבי, הכר את עו"ד אלפרד. הוא אוסף קושאנים ישנים. תחביב. תוכל לתת לו את הקושאנים של אבא?" גרשון אינו מאור הגולה, אבל אין עוסק זעיר אחד במתחם המלך ג'ורג'-שוק בצלאל שהיה נופל ברשתה של הגרושה.
"לא תודה", השיב גרשון נחרצות. כשהסתלקה, נטל את הקושאנים, ניערם מאבק, ושם פעמיו אל עו"ד פינצ'וק ושות' באלנבי. "תבדוק אחת ולתמיד איפה האופרה ליד עפולה ומה שווים המגרשים שם", ביקש ממנו.
"של מי הקרקעות?", שאל פינצ'וק. "הן רשומות על שם אבי", ענה גרשון. "ומי היורש?", המשיך הפרקליט, "אני יתומו היחיד", ענה. "ובכן, ידידי, אתה מחזיק באוצר. הקרקעות הללו היו חולות, וכיום קוראים להן ארסוף, השכונה היקרה במדינה. הקרקע שלך שווה כיום כ-15 מיליון דולר".
"אבל תמיד שמעתי שמדובר בקרקעות חסרות ערך", טען גרשון, "כן. לפני 60 שנה הן היו חסרות ערך לחלוטין, ואילו עתה - זהב!"
לא נגעתי בביסקוויט העבש. גרשון הביט בי בחיוך, ואמר: "קח את מפתח החנות, אני יוצא מיד, יש קרוז מסביב לעולם שיוצא ביום ראשון ממיאמי".
הכותב הוא עורך דין, בעל חברת השקעות פרטית adi investments
מעוניינים לפרסם את סיפורכם?
כיתבו לנו ל-nadlan@haaretz.co.il
זהב תחת ערימת אבק
אבי גולדברג
31.12.2010 / 9:05