יום ראשון בבוקר. אני נוסע מהבית של חברה שלי בגבעתיים כדי לחזור לביתי אשר בשדה בוקר שבדרום (כן, כן, האהבה מפצה על המרחק). אני במצב רוח טוב במיוחד ואכן אוטובוס 'דן' מגיע מוקדם ומביא אותה לתחנה המרכזית בתל אביב די מהר. כל מי שנוסע מרחקים ארוכים בתחבורה הציבורית יסכים איתי שאתה לא יכול לדעת בדיוק מתי תגיע ליעדך ככה שעדיף לצאת שעה-שעתיים לפני הזמן כדי לא לאחר, לכן כאשר אוטובוס מגיע מוקדם אני מרגיש מיידית תחושת הקלה וסיפוק.
עד מתי?
כשאני מגיע לתחנה המרכזית אני רואה שקו 370 לבאר שבע נמצא בתחנה, "המזל שלי ממשיך!" אני חושב לעצמי וממהר לשים את התיק הגדול שלי בתא המטען, או בשפת העם "למטה", אבל חייל שעומד ליד האוטובוס בין המון המון חיילים אחרים מסתכל עליי במבט שמביע משהו בין זעזוע לזלזול עמוק ואומר שהאוטובוס כבר מלא, כולל 10 אנשים בעמידה. מתבייש בבורות שלי, אני מוציא את התיק מלמטה ומחכה בתקווה לאוטובוס הבא בין המון המון חיילים אחרים.
כשאני אומר המון, אני מתכוון ללפחות 200 חיילים שכולם צריכים להגיע לבסיסים בדרום, כאשר כל הזמן מגיעים לרציף עוד ועוד חיילים. בשלב הזה אני נזכר שהאוטובוסים מפוצצים כנראה בגלל שיש עבודות תשתית על קו הרכבת מת"א לב"ש שיימשכו לסירוגין עד יוני הקרוב. העבודות היו צריכות להסתיים בסוף השבוע האחרון (כך גם הראה בירור באתר רכבת ישראל שעשיתי אח"כ) אבל כמות החיילים בתחנה מבהירה לי שהמון המון חיילים אינם מודעים לכך.
עד יוני המצב יימשך ככה? אני שואל את עצמי, כאשר האוטובוס הבא מגיע אחרי כעשר דקות. עכשיו, אני יודע שאוטובוס כל 10 דקות נשמע כמו תדירות טובה מאוד אבל צריך להבין את המצב: 200 חיילים שלחוצים להגיע לבסיס צריכים לעלות על אוטובוס שיש בו מקסימות 60 מקומות (50+ 10 בעמידה), נשמע כבר פחות טוב, לא ?
תאמינו לי זה מרגיש עוד יותר לא טוב כמות הדחיפות שאני סופג על בשרי עד שאני מצליח לשים את התיק הגדול למטה וגם להידחף בתור הלא ממש מוגדר שנוצר עד לדלת האוטובוס הנכספת מזכיר לי משהו בין אצטדיון טדי ביום רע, אסון ערד ביום טוב, וגן חיות ביום ממוצע. למרות הכל, אני לא מצליח לעלות על האוטובוס הזה. לבושתי אני בן 29, עושה כושר אבל לא חזק באופן מיוחד, ומוגבל ביכולתי להתחרות עם חיילים בני 18 שלפי התגיות והכומתות הם בהחלט קרביים, ולפי הדחיפות הם גם בהחלט מורעלים מודה, גדול עליי. אני נאלץ להוציא את התיק מלמטה ולנסות את מזלי בפעם הבאה.
ההמשך לא משתפר, בעצם הוא רק נעשה גרוע יותר. באוטובוס הבא אני מתכנן אסטרטגיה חדשה: לעלות לאוטובוס עם התיק הגדול ובכך לשפר את מעמדי בשרשרת המזון בתור לאותה דלת נכספת, אבל הנהג מתחכם ונכנס לרציף הסמוך ככה שאין לי שום סיכוי. כאשר הנהג של האוטובוס הבא מתחכם אפילו יותר ומתחיל להעלות חיילים לאוטובוס בכלל עוד לפני שהוא הגיע לרציף כלשהו, אני מחליט סופית שעדיף לי לוותר וכעבור שעה של סיוט, שישה (!!!) אוטובוסים ומאבק פיזי אני עולה על קו 369 המאסף לב"ש. אני שואל את הנהג כמה זמן לוקח להגיע לב"ש והוא עונה בלקוניות: שעתיים. אני מדחיק את המחשבה על כך שלקו 370 לוקח בערך שעה ורבע להגיע, מוצא לי נקודת אחיזה, בעמידה כמובן, ויוצא לדרך.
מסקנות ביניים מהאירועים:
1) צה"ל הוא צבא חזק.
2) הנסיעה בתחבורה הציבורית בישראל 2010 בימי ראשון בבוקר מסוכנת לבריאות ולא מומלצת ל.. טוב, בני אדם.
3) על סמך איזה שירות בדיוק מעלים את מחירי התחבורה הציבורית מ-1 בינואר? אני מנסה להיזכר במוצר אחד שרמת השירות והפופולאריות שלו מתדרדרות משנה לשנה והמחיר שלו עולה משנה לשנה, ולא מצליח.
אפילוג: למרות שיצאתי ב6:00 בבוקר, אני מאחר לפגישה שקבעתי ב-11:00.
*עופר ארנון הוא סטודנט ללימודי סביבה במדרשת בן גוריון בשדה בוקר, ורכז אזור דרום בארגון מגמה ירוקה.