על שפעת, עבודה ומה שביניהן

במעגל הקסמים של ההידבקות בשפעת הורים שולחים את ילדיהם לגן, כדי לא להפסיד ימי עבודה.

אז ילד מדביק ילד, שמדביק את הוריו שממשיכים את השרשרת בהגיעם חולים לעבודה, כחלק מהתרבות הארגונית שדורשת מעובדים לתת יותר גם עם פחות. לאור תרבות זו מי שבא חולה למקום העבודה הינו בחזקת גיבור, או לפחות לא מואשם בעצלנות - כי המנהל והקולגות לעבודה, מרימים גבה, כשעליהם לספוג העדרות עקב מחלה, ועל אחת כמה וכמה בעקבות ילד חולה. גם אם התרבות בעבודה אינה כזו, והמנהל מעודד עובד חולה להישאר בבית, שיקולים כלכליים, ואופי העבודה משפיעים על קבלת ההחלטות של החולה.

לא כל העובדים יכולים להרשות לעצמם להחסיר ימי עבודה, כשעל חלקם אין החזר כספי, ולא כל המעסיקים יכולים להרשות לעצמם לתת החזר מלא, ובפרט כשמדובר בהעסקת עצמאים ("פרילנס"). התוצאה היא, יותר סיכון לסיבוכים, בשל העדר מנוחה, תוך חשיפת אוכלוסיה נוספת לתחלואה.

אולי היום כשסכנת ההידבקות הופכת למשברית, נתחיל לתת את הדעת על התרבות של "לעבוד בכל מחיר", ונאפשר לחולים להישאר בבית ולהבריא, ולסכן פחות את הסביבה. על מנת שזה יקרה, יש צורך בשינוי מערכתי, שכן הטלת האחריות על החולה אינה הוגנת. השינוי המערכתי מחייב טיפול בלחצים החברתיים והכלכליים המופעלים על האזרח והפגנת מנהיגות. כיצד?

ראשית, מקבלי ההחלטות במדינת ישראל חייבים לתגמל ולגבות היעדרות מהעבודה, שהרי סיוע בתגמול ימי מחלה מהיום הראשון, ודאגה לכוח עבודה משלים יעלה למדינה בסופו של דבר פחות מאשר להמשיך לעודד חולים לבוא לעבודה (הצפי של סקר, מטעם דן אנד ברדסטריט שפורסם לאחרונה הינו של עלות של כ-2 מיליארד שקל למדינה בשל אובדן ימי עבודה, אשפוזים, חיסונים וכו' ואם המחלה תתפשט צפויות עלויות נוספות בשל נזקים לתחומי הצריכה והתיירות). בסקנדינביה הבינו זאת, וקידמו נורמה שבה חולים לא מגיעים לעבודה, ואכן זה אחד האזורים עם אחוזי המחלות הנמוך ביותר.

בעולם העסקי, חוק פי 10, מדבר על כך שבעיה שלא אותרה בזמן עולה פי 10 מאשר עלות המניעה.

מרים פדה, אחות בריאות הציבור, בעלת תואר שני MPH מביה"ס לרפואה הדסה, לשעבר מפקחת בריאות הציבור, מדברת על קידום בריאות. גישה המציעה שינוי מערכתי שיאפשר לפרט לסגל התנהגויות מקדמות בריאות, לפיה "יש למנף את חלון ההזדמנויות שנוצר, על מנת לבודד את החולה, ולמנוע התפשטות המגפה". מרים פדה מציינת שמשרד הבריאות בהמלצותיו מצהיר "אם חלית הישאר בבית למניעת מהפצת המחלה לאחרים" אולם יש לגבות זאת במדיניות ממלכתית שתאפשר לחולה הלכה למעשה להישאר בבית.. נכון להיום, אין המערכת החברתית והכלכלית תומכות בכך. ללא שינוי מערכתי ההמלצות ישארו בגדר מס שפתיים.

א. מדיניות אירגונית - צאו בהצהרה והטמיעו אותה (כפי שמטמיעים כל שינוי) באמצעות דיונים עם הצוות לגבי איסור הגעה לעבודה כשחולים, תוך הדגשת חשיבות ביקור רופא ואם אובחנת כחולה בשפעת, לא לחזור לעבודה עד 24 שעות מתום הסימפטומים (כאמור).

ב. דוגמא אישית - גבו את ההצהרה, בדוגמא אישית, בכך שאתם עצמכם לא תגיעו חולים, ובהתנהגות שלכם כלפי החולים. כמו בכל הטמעת שינוי, העובדים יבחנו אם אתם אכן רציניים, וידוע שהמעשים שלכם חזקים בהרבה מההצהרות המילוליות.

ג. מדיניות החזר ימי מחלה - במידת האפשר גבו את ההצהרה גם במדיניות החזר ימי מחלה, כבר מהיום הראשון והקלו על יעדיו של עובד חולה.

ד. שיתוף הקהילה – היות וידוע כי החורף הקרוב יהיה עמוס חולים, היערכו מראש בהקמת מחלקת מתנדבים מקרב הפנסיונרים בקהילה. הפנסיונרים עשויים להוות משאב משמעותי במשבר זה, היות והם כנראה חסינים יותר לנגיף (יש אפידמיולוגים האומרים, שזה בזכות חשיפתם בעבר לנגיף דומה). בכך תתרמו לקהילה במעורבות קהילתית, ותערכו מראש באופן שיוריד עומס מיתר העובדים, בעת היעדרות חולים.

ה. עודדו עבודה מהבית - במקרים בהם יש לחץ חריג שאינו סובל דיחוי / מילוי מקום, להשלמת משימה בעבודה - מנפו את הקדמה לבידוד החולה מיתר העובדים. אפשרו לעובד החולה לעבוד מהבית, חסכו לו את המעמסה של להגיע לעבודה ואת סכנת ההדבקה.

התנהלות כזו תהיה כדאית קודם כל למעסיקים. מעט התפוקה של עובד חולה בטלה בשישים מהעלות בגין הדבקת חברים נוספים בצוות. שלא לדבר על העלאת המוטיבציה של עובד, שהוא או ילדיו חולים, והמנהל שלו התייחס אליו קודם כל כאדם – מנהיגות לשמה.

1. על החולה להישאר בבית מתחילת התסמינים ועד 24 שעות לאחר שחלפו.

2. עודדו מודעות לחיטוי ידיים עם מים וסבון למשך כ-20 שניות / ג'ל חיטוי לעיתים קרובות ובפרט לאחר שיעול / עיטוש וקפדה לזרוק ממחטות לסל האשפה. במיוחד במערכות חינוך.

3. דאגו להגיינת השירותים, ספקו אמצעים המאפשרים הימנעות משימוש במגבת משותפת בעיקר במערכות החינוך – הורים בקרו (תרתי משמע) את השירותים במסגרות של ילדיכם.

4. דאגו לניקיון משטחי מגע ציבוריים כגון ידיות דלת, טלפון, מקלדת וכו' (הנגיף יכול לשרוד ולהדביק בני אדם באמצעות מגע ישיר או עקיף, במשך 2-8 שעות). במקביל הנחו את העובדים לשטוף ידיים לאחר מגע עם חפצים שעוברים מיד ליד (כגון כסף, צעצועים בגן וכו').

ואחרי הכל חשוב לא להיכנס להיסטריה; דעו כי אפידמיולוגים אומרים, שלחולים שאינם בקבוצת סיכון, חשיפה לשפעת, עשויה לחסנם, בפני המגפה הבאה, כך שאם כבר נידבקתם, דאגו לטפל בעצמכם וראו גם את היתרון שבמצב.

לסיכום, בעקבות ריבוי השפעות, נפלה בידינו הזדמנות לשנות את תפיסה חברתית והתנהגות במצבי חולי. המטרה – אדם חולה נשאר בבית. כמה שזה נשמע ברור ופשוט, המציאות עדיין מראה אחרת. אנו קוראים לקוראי הכתבה- השאירו את החולה בבית, לטובת חברה בריאה יותר, ולא רק בהיבט של השפעות.