שוני אלבק: על המשקיעים המוסדיים לקחת אחריות ולהגיש תובענות ייצוגיות

"אם המוסדיים לא ייכנסו לזירת התובענות הייצוגיות גם לאחר שתשופר התשתית בתחום זה, לא יהיה מנוס מהעלאת הרעיון להסמיך את רשות ניירות ערך להגיש תובענות ייצוגיות", כך אמר היום היועץ המשפטי של רשות ני"ע, עו"ד שוני אלבק. הדברים נאמרו במהלך יום עיון בנושא משקיעים מוסדיים ותובענות ייצוגיות, שהתקיים באוניברסיטה העברית בירושלים.

אלבק ניתח את המצב הקיים בתחום התובענות הייצוגיות ואת הסיבות להיווצרותו. "כולנו רוצים להביא את השוק למצב בו הוא יעיל והוגן יותר", אמר, "כדי להגיע לתכלית הזו יש לשפר את האכיפה. אחרי שנעשתה התקדמות בשיפור האכיפה הפלילית, באמצעות הקמת בית המשפט הכלכלי, ואחרי שנעשתה התקדמות דומה באמצעות הקמת מנגנון האכיפה המנהלית של רשות ניירות ערך - אחרי כל אלה הגיעה השעה לשפר משמעותית גם את האכיפה האזרחית, זו המתבצעת ישירות על ידי הציבור".



"בישראל", המשיך אלבק, "האכיפה האזרחית בשוק ההון אינה קיימת למעשה. בעשור האחרון הוגשו לבתי המשפט כארבעים תובענות, שמהן אושרה רק אחת כייצוגית. מתוך הארבעים הללו הוגשה רק תובענה ייצוגית אחת ע"י גוף מוסדי. המסקנה המתבקשת היא שהמשקיעים המוסדיים מדירים רגליהם מזירת התובענות הייצוגיות. זהו מצב שלילי".



"נוכח העובדה שהנחת העבודה היא שככל שיותר גופים מוסדיים יגישו תובענות ייצוגיות כך יגבר הסיכוי להצלחתן, והצלחה זו, בתורה, תביא להגברת האפקטיביות של האכיפה האזרחית. לכן יש לתמרץ את הגופים המוסדיים להגיש תובענות ייצוגיות".



חשש מפגיעה בעסקי הגוף המוסדי



אלבק מנה כמה וכמה סיבות אפשריות לאי-מעורבותם של המוסדיים בתובענות ייצוגיות: החשש מפני האפשרות שהגשת תביעות תפגע בעסקי הגוף המוסדי, משום זה האחרון מעוניין בקשרים חיוביים עם כל החברות ובעלי השליטה כדי לא לסכן את אפשרותו להרחיב את מספר לקוחותיו; העובדה שבירור של תביעה ייצוגית אורך זמן רב; העלות הכספית, המוטלת על המוסדי לבדו ואינה ממומנת, ולו גם חלקית, מכספי העמיתים; "בעיית הטרמפיסטים", כלומר המצב בו הפסד בהליך המשפטי יגולגל כולו על הגוף המוסדי, בעוד שמהצלחתו ייהנו מוסדיים אחרים שלא לקחו סיכון.



"שכרו של התובע הייצוגי אינו מספיק כדי להוות תמריץ לתביעה, בעיקר כאשר בארץ לא נהוג לפסוק לו סכום משמעותי", אמר אלבק, "ובנוסף, למוסדיים עצמם אין חשיפה משמעותית בשל ניהול רשלני של כספי ציבור. הרי כמעט ואין מגישים נגדם תובענות ייצוגיות".



אלבק הסביר גם כי בניגוד לדפוס ההתנהגות המוסדי בתובענות הייצוגיות, דווקא בניהול הסדרי החוב גילו המוסדיים מעורבות גבוהה.



"כאן פעלו גורמים שהשפיעו עליהם לשנות את התנהגותם. הרגולטורים הודיעו כבר בתחילת הדרך שניתן לממן מחצית מן העלויות בכספי המשקיעים", אמר אלבק, "במקרים מסוימים למוסדיים היה אינטרס מהותי בהסדר חוב של חברה כאשר היה בו כדי להשפיע על התיק המנוהל על ידם, במקרים אחרים ניתן היה להגיע להסדר אשר אינו משרת בצורה שוויונית את כל בעלי החוב, מה שהפחית במידה מסוימת את בעיית הטרמפיסט. ויותר מכל, המעורבות בהסדרי חוב נתפסה כלגיטימית על ידי השוק ולא כצעד עוין כיון שהיא נכפתה על המוסדי והוא לא יזם אותה".



"לשפר תשתית התובענות הייצוגיות"



בסוף דבריו, הציע אלבק כמה דרכים להתמודד עם המצב הקיים. "הצעד הראשון נעשה בדמות הקמת המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי", אמר, "אבל דומה כי אין מנוס מבחינת צעדים נוספים. למשל, הכנסת שינויים בפרוצדורה של הגשת תובענה ייצוגית, על בסיס המודל האמריקאי, באופן שייתן יתרון לגוף המוסדי באמצעות בחירת המשקיע בעל האינטרס הרב ביותר כ"תובע ייצוגי מוביל", להבדיל מהמצב היום בו התובע הראשון בזמן הוא המוביל".



"בנוסף, וללא קשר למוסדיים, יש לשפר את תשתית התובענות הייצוגיות, כדי לייצר תמריץ לתובע הייצוגי, כמו אופן חישוב השכר לתובע הייצוגי, באופן שיבטיח לו שכר מינימום גבוה יותר אם תתקבל התביעה. אפשרות שלישית היא מתן אפשרות למוסדיים להקים גוף ייעודי שיעסוק בהגשת תובענות ייצוגיות מטעמם. גוף כזה יהיה משוחרר מהקושי הנובע מעימות עם הקבוצות החזקות במשק, והוא יימדד על פי הצלחתו בתובענות ייצוגיות. החשש לפעילות הנוגדת את התחרות במשק איננו גדול בסיטואציה כזו".