>> הקמפיין המרנין נגד העלאת המיסוי על תגליות הגז בים, כלל בתוכו כמה פנינים. אחת הנוצצות שבהן, מבית מדרשם המשותף של שר התשתיות עוזי לנדאו ושל המשקיעים הקטנים, הוא הדה-לגטימציה לגז שמייבאת ישראל ממצרים.
הנה, רק לפני חודש שלח שר התשתיות הנכבד מכתב בהול לראש הממשלה, שבו התריע מפני כוונתה של החברה לישראל להתקשר בחוזה גז עם ספק הגז המצרי - על חשבון כוונתה לרכוש גז משדה הגז הישראלי תמר. "הסכנה הגדולה", כתב לנדאו לראש הממשלה, "היא שחברות ישראליות נוספות ייסחפו בדרך הזאת. המגמה הזאת עלולה להתפשט כאש בשדה קוצים".
את האש בשדה הקוצים לא צריך לנדאו ללבות. המשקיעים הקטנים, אותם כותבי מיילים אנונימיים המציפים את רשת הדואר האלקטרוני במכתבים נגד ועדת ששינסקי, כבר עשו את העבודה בשבילו. הם הרבו להאשים במיילים שלהם כי ועדת ששינסקי מקדמת את האינטרסים המצריים על חשבון האינטרסים הישראליים, בכך שהיא ממסה את ספקי הגז הישראליים - בעוד שספק הגז המצרי נותר פטור מגז. כמה תומכים נלהבים של הרעיון אף הרחיקו לכת והקימו אתר גז כחול-לבן (gaz-kahol-lava). שמו של האתר מדבר בעד עצמו.
הקואליציה מקיר לקיר - מהשר הנכבד ועד אחרון כותבי המיילים האנונימיים - היא מרשימה ביותר. זאת, עד שבאים לתהות איזו מטרה בדיוק משרת הקמפיין שלהם.
כידוע, אספקת נפט וגז לישראל היא חלק מהסכם השלום של ישראל עם מצרים. כידוע, מצרים עומדת בהתחייבותה לספק נפט וגז לישראל כבר עשרות שנים, ללא רבב. כידוע, המצרים היו ספק הגז הראשון שחתם על חוזה עם חברת החשמל של ישראל, וחוזה אטרקטיבי במיוחד. מחיר הגז הנמוך שהסכימו המצרים לקבל בעבור הגז שלהם שימש רף לקביעת מחיר הגז שרכשה חברת החשמל בהמשך גם מהספקים הישראלים של מאגר ים תטיס. ניתן להניח כי המחיר הנמוך חסך לחברת החשמל, ולכל צרכני החשמל בישראל, מיליארדי שקלים.
כלכלית ואסטרטגית, אספקת הגז ממצרים לישראל היא בעלת חשיבות עליונה. כלכלית, משום שהיא איפשרה למדינת ישראל לעמוד מול שני ספקי גז וליצור תחרות ביניהם, ובכך להפחית משמעותית את עלויות רכישת האנרגיה שלה. אסטרטגית, בשל חשיבות הקשרים שיש לישראל עם מצרים. עם כל הכבוד למיליארדי הדולרים של הגז שנתגלו מול חופי ישראל - הסכם השלום של ישראל עם מצרים שווה פי כמה מכך, גם במונחים כלכליים וגם במונחים של חיי אדם.
לישראל יש כל סיבה שבעולם לעודד את אספקת הגז ממצרים. הספק המצרי מונע את קיומו של מונופול גז, מבית היוצר של החברות דלק ונובל, שהיה בוודאי מעלה את מחירי הגז שלו לולא התחרות המצרית. הספק המצרי גם מבטיח לישראל את אמינות האספקה שלה, במקרה של תקלה באספקת הגז ממאגרי הגז הישראליים.
כידוע, שר התשתיות הנכבד ידע לזרוע פחד מפני חוזים שנחתמים עם הספק המצרי, אבל שכח לדאוג לנקודת נחיתה צפונית לגז הישראלי. התוצאה היא שכל הגז הישראלי זורם לחופי ישראל דרך צינור יחיד. אם תהיה תקלה בצינור או אם חס וחלילה תהיה מתקפה על אסדת ההפקה של הגז, בלי הספק המצרי תעמוד ישראל בפני שוקת שבורה.
אל נוכח היתרונות האסטרטגיים והכלכליים האדירים האלה עומד האינטרס הצר להחריד של בעלי המניות בשותפויות הגז. אלו, ברצונם למקסם את רווחיהם, עשו דה-לגטימציה מוחלטת לגז המצרי ולספק הגז המצרי, ובמידה רבה הציגו את הדברים כך שרכישת הגז המצרי כמוה כשיתוף פעולה עם האויב. לשם כך הם גם השתמשו בטיעון המיותר של הפטור ממס שניתן לספק המצרי - מאחר שהגז המצרי הוא מצרי, ישראל בכל מקרה לא יכולה היתה למסות אותו. מרכיב הפטור, לכן, נוגע רק להזרמת הגז בצינור בקטע הישראלי שלו, והוא נחשב לשולי בהיקפו.
יוצא מכך, שהאינטרסים הצרים של בעלי המניות של שותפויות הגז מובילים קמפיין המציג את המצרים כאויב - ובכך מסכן את אחד האינטרסים הלאומיים הרגישים ביותר של מדינת ישראל. לא רק זאת, אלא ששר בממשלת ישראל מצטרף לקמפיין העיוועים הזה, כאשר הוא מציג את רכישת הגז המצרי כסכנה של "אש בשדה קוצים".
כנראה שהשר לנדאו והמשקיעים הקטנים קצת התבלבלו בנוגע למהו האינטרס האמיתי של "כחול-לבן".
למה אנחנו מתעקשים להפוך את המצרים לאויבים?
מירב ארלוזורוב
6.1.2011 / 7:15