>> לפני שבועיים פורסמה במדור זה כתבה על הצטרפותה של ישראל דרך קרן קורת לאתר קיוה, המחבר בין יזמים זעירים ולווים המעוניינים לממן אותם בעזרת הלוואות בנות 25 דולר או יותר.
גם בעמותת "סביבה תומכת", הפועלת בתחום כבר שלוש שנים, חושבים שהקמת עסק זעיר בעזרת ייעוץ, תמיכה והלוואה זעירה בעת הצורך, יכולה לשנות חיים של אנשים. הנה סיפוריהן של שלוש יזמיות שהרימו את הכפפה.
אדונית התבשילים
"ברוכה הבאה לאלבמה", צוחקת האישה הג'ינג'ית ברכב המסחרי, כשאנחנו נוסעות לכיוון ביתה בכפר ורבורג. בכל פעם כשנגלית ריאה ירוקה של גידולים חקלאיים לוקחת סיון כהן, שפית בת 34, שאיפה עמוקה ומסבירה: "האזור הזה יכול היה להיות יעד לתיירות כפרית. זה החזון שלי למקום שבו גדלתי. אין סיבה שאנשים ייסעו רק לצפון. אפשר לשכלל את האטרקציות הקיימות - גלריה ובתי בד - ולהקים צימרים ומסעדות כפריות בכל המושבים בסביבה".
כשאנחנו מגיעות לביתה הקטן, המוקף גינה מטופחת, מתבהרת ההתמסרות של כהן לפרויקט היזמות האישי-סביבתי שלה. שלט "אדונית התבשילים" מקדם את פני הבאים. את הבית הישן, הממוקם בחצר הוריה, הפכה כהן למקום אירוח מרהיב: המטבח הביתי שופץ ונהפך למטבח מסעדה והסלון עוצב מחדש למרפסת עץ יפהפייה הגולשת לגינה ומאפשרת לארח עד 18 איש לארוחת גורמה.
כהן היא אחת משלוש נשים שזכו באחרונה בפרס אלמוג 2010 ליזמת השנה מטעם עמותת "סביבה תומכת", מרכז לקידום נשים בעסקים, ואתר הנשים "אסימון", רשת חברתית ליצירת קשרים עסקיים וחברתיים. הפרס, על שם פרופ' מאיה גלסרמן-אלמוג וד"ר ניסים אלמוג ז"ל, ממקימי "סביבה תומכת", ניתן זו השנה השנייה לבעלות עסקים זעירים שהצליחו לבנות עסק השומר על ערכים חברתיים ונשיים. כהן זכתה בפרס הראשון בקטגוריית העסק המצליח.
"אדונית התבשילים" מציעה שני סוגי שירות: קייטרינג - החל בארוחה זוגית וכלה באירוע של 100 איש; וארוחת גורמה בת שש מנות המוגשת במסעדה הכפרית.
כהן החלה את דרכה המקצועית במסעדות באירלנד, שם חיתה חמש שנים, וכששבה לישראל למדה בבית הספר בישולים ועבדה כסו-שף בכמה מסעדות, בהן כתית של השף מאיר אדוני. "העבודה במסעדות הגורמה היתה בית ספר", היא מציינת. "אבל זאת עבודה שוחקת, ולאט לאט הרגשתי שאני חייבת שינוי". כהן עברה לתחום הקייטרינג, אך גם שם לא מצאה את מקומה: "הייתי בת 30, הסתכלתי סביבי על החברים הגברים שלי ושמתי לב שכולם פתחו עסקים. אמרתי לעצמי: 'את טובה בדיוק כמו גבר, גם את יכולה'".
כהן למדה בקורס יזמות מטעם מט"י (מרכז לטיפוח יזמות) ופתחה את העסק ב-2007. "לא היה לי כסף, אבל היו לי בית בלי שכירות ומטבח שאפשר להוציא ממנו הכל. חבר שהאמין בי נתן לי 15 אלף שקל להתחיל ועיצב לי אתר בחינם, חברה עיצבה לי פלאיירים עם התפריט והפצתי בתיבות הדואר בסביבה".
תחילה התמחתה כהן בהכנת אוכל גורמה לתושבי האזור. עד מהרה הבינה שהרווח אינו גדול, למרות הביקוש. היא שינתה כיוון והחלה להכין אוכל לאירועים, ונהפכה לשף הבית באירועים של מכון ויצמן. "הרגשתי שאני חייבת רכב מסחרי ולשפץ את המטבח, ועלה לי הרעיון להפוך את הבית למקום אירוח", היא מספרת. "לוויתי מקרן שמש (קרן לטיפוח יזמים צעירים, ו"ל) 90 אלף שקל ואיפשרו לי להחזיר את זה בתוך חצי שנה בריבית נמוכה. הצמידו לי מנטור שמלווה אותי עד היום, מנכ"ל פזגז עמוס באר, שאיתו נפגשתי אחת לחודש לכמה שעות".
לפני שנה למדה כהן קורס יחסי ציבור מטעם "סביבה תומכת". "הרגשתי שהידע הזה חסר לי כדי ללמוד לשווק את העסק נכון. לא משווקים מקום כזה בפלאייר", היא אומרת. "אני ממשיכה ללכת להרצאות אחת לחודש כדי לקבל כלים בנושא שיווק ופרסום".
כהן בחרה להמשיך ולבסס את העסק, ולוותה 40 אלף שקל מקרן רש"י. "העסק רווחי", היא אומרת בחיוך. "מחזור המכירות הוכפל בכל שנה מאז הקמתו וכיום הוא 250 אלף שקל בשנה".
ומה הלאה? כהן מתכוונת להרחיב את מעגל לקוחותיה ולהתחיל להפעיל את "אדונית התבשילים" פעם בשבוע באופן קבוע, לצד הזמנות מתואמות מראש. "החלום שלי הוא שהמסעדה תפעל שבעה ימים בשבוע ושכל האזור יהיה מוקד לתיירות פנים וחוץ", היא אומרת.
יומן הירח שלה
זוכה נוספת בפרס אלמוג - בקטגוריית העסק המבטיח - היא יעל יצחקי. בזמן שעבדה במשרד פרסום כארט-דירקטורית נזכרה יצחקי, 35, בחוויית ילדות מקיבוץ להבות חביבה, שבו גדלה. "לפני השינה בבית הילדים היינו יוצאים החוצה עם מחברת דפרון חלקה ומציירים את הירח", היא מספרת. "הבנתי שזה יכול להיות רעיון מקסים לספר, ובמקביל לעבודתי כשכירה התחלתי לעמול על הפיתוח הראשוני של הרעיון".
יצחקי עיצבה גרסה ראשונה של "יומן הירח שלי", ארבעה פנקסים קטנים ופשוטים עם מעט איורים וכמעט ללא טקסט, שבעזרתם יכולים ילדים לעקוב אחר השתנות הירח במשך החודש. "עברתי בחנויות למוצרי ילדים, הצגתי את הפנקסים וביקשתי לשמוע הערות", היא מספרת. ההתלהבות מעבודתה חיזקה אותה להפסיק את עבודתה כשכירה ולהתמקד בעסק משלה. "כמי שגדלה בקיבוץ לא חלמתי על עסק עצמאי", היא מספרת. "הרצון לשנות כיוון התפתח מזה שהבנתי שאני רוצה לעבוד על מוצרים ורעיונות משלי".
ב-2006 נהפכה לעצמאית ופתחה סטודיו לעיצוב בשם jicchaki (שם משפחתה בסלובקית, ארץ המוצא של אביה). יצחקי, המתגוררת בקיבוץ המעפיל עם בן זוגה, החלה לעבוד מחדר בבית. "לא לקחתי שום הלוואה. נסמכתי על המשכורת של בן זוגי. ניצלתי את היכולות הגרפיות שלי ופיתחתי לוגו. את האתר עיצבתי בעצמי ובניתי באמצעות חבר בעלות נמוכה".
בתחילה התמקדה יצחקי בתחום הגרפי. "זה היה תחום בטוח ומכניס", היא מספרת. לאחר ששיפרה את יומן הירח היא הדפיסה 500 פנקסים, שאת כולם הצליחה למכור לחנויות ב-29 שקל ליחידה. "כיסיתי עלויות ללא רווח", היא מודה, "אבל זה היה בית ספר ליזמות ונתן לי ביטחון להתקדם ולפתח את הפנקס לספר".
חצי שנה אחרי הקמת העסק למדה יצחקי בקורס היזמות של "סביבה תומכת". "קיבלתי המון כלים ומידע - וגם ביטחון", היא מספרת. "מאז שהסתיים הקורס אני מסתייעת בייעוץ שמעניקה מטעמם ליאת מולכו, בעלת בית דפוס".
בהמשך הדפיסה יצחקי ארבעה ספרים בסדרת "יומן הירח שלי". "אחרי ששמעתי את ההערות של ההורים והילדים, הוספתי איורים ועובדות", היא אומרת. לקוחה שהגיעה לסטודיו שלה לפני נסיעה ליפן אמרה ליצחקי שלספר פוטנציאל עצום ביפן בשל היחס בתרבות היפנית לירח ולטקסים סביבו. יצחקי יצרה קשר במייל עם סוכנות ספרי ילדים בטוקיו ושלחה עותק עם הלקוחה, אתי גלס-גיסיס, הדוברת יפנית. הסוכנת התלהבה ויצחקי החליטה לטוס ליריד ספרות ילדים שהתקיים באותה תקופה בטוקיו.
"הגעתי עם עותקים באנגלית, יפנית ועברית", היא מספרת. "עשיתי תחקיר באמצעות אנשים וקראתי חומרים באינטרנט על התרבות בטוקיו, המנהגים וניהול משא ומתן". לבסוף, הוצאת ספרים יפנית רכשה את הזכויות, ועד כה נמכרה מהדורה ראשונה של 2,500 ספרים (מחיר ספר לצרכן - 12 דולר).
בימים אלה חתמה יצחקי חוזה עם הוצאת אגם והספר ייצא בקרוב גם בישראל. יצחקי שוקדת כעת על הפיכת "יומן הירח שלי" לסדרת ספרים בנושאי סביבה וטבע שתלווה באתר אינטרנט לילדים. היא גם מייצרת אב טיפוס למשחקים לילדים מקרטון ומחפשת משקיע פרטי או חברה שתשקיע בפיתוח המוצר. "העסק הוא רווחי כיום", היא אומרת. "אני גם ממשיכה עם עבודות הגרפיקה והעיצוב, שהן הכנסה זמינה".
למרות ההצלחה, יצחקי מודה: "צריך לעשות משהו שאוהבים מאוד, אחרת אין סיכוי אמיתי להצליח. צריך גם לא לפחד לשתף אנשים וללמוד להיעזר".
לא נכנעה לדיכוי
בין הדוכנים בשוק האמנים שבמדרחוב נחלת בנימין בתל אביב נמצא גם הדוכן של אמנית הוויטראז' לריסה נזרוב, שזכתה בפרס אלמוג בקטגוריית "הגשמת חלום". לשוק האמנים היא מגיעה בימי שלישי ושישי, ובשאר הימים היא מכינה עבודות בסטודיו ששכרה מול ביתה בכרמי יוסף.
נזרוב, 50, עלתה לישראל בגיל 32. אף שיש לה תואר ראשון בהנדסת בניין, בישראל עבדה בניקיון ובחלוקת עיתונים. "הרגשתי שאם אמשיך בעבודות האלה אשאר ענייה", היא מספרת. "חוץ מזה, הנפש רצתה שאעסוק באמנות".
נזרוב הלכה לתערוכה שהתקיימה בבית ספר לחוגי אמנות ברמת גן. "כשראיתי את הוויטראז' הבנתי שזה מסובך ומורכב, וזה מאוד מצא חן בעיני".
נזרוב עוד לא דיברה אז עברית, ואת הלימודים צלחה תוך התבוננות במורה מבלי להבין מלה מדבריו. בעלה לשעבר התנגד למעשיה: "הוא היה אומר לי 'את לא תצליחי ללמוד, את לא תצליחי למכור עבודות', אבל דווקא בגלל הדיכוי התפתח אצלי יצר להוכיח שאני שווה ושאני אצליח".
בתום לימודיה התקבלה למדרחוב האמנים בנחלת בנימין והחלה למכור מעבודותיה. "אף פעם לא לקחתי הלוואה", היא אומרת. "הכנתי מוצרים, מכרתי ורק אז הכנתי חדשים".
נזרוב מספרת שלא חששה מהמהלך. "ידעתי שאם משהו ישתבש, תמיד אפשר לעבוד תקופה בעבודות משק בית, זאת לא בושה, וזה לא יסיט אותי מהיעד שקבעתי לעצמי".
נזרוב התגרשה לפני שבע שנים והמשיכה להילחם על היצירה האמנותית לצד עבודות מזדמנות בימים קשים. לפני ארבע שנים פנתה ל"סביבה תומכת" והשתתפה בקורס יזמות. "הבנתי שאני צריכה עזרה עסקית", היא מודה. "קיבלתי שם ביטחון עצמי והרבה כלים וטיפים איך להתקדם".
מחזור המכירות של נזרוב עדיין אינו גבוה. "אני מרוויחה משהו כמו שכר מינימום לחודש", היא מודה. "למרות שהמחזור אינו גדול אין מה להשוות", היא מדגישה באופטימיות, "אין עתיד בניקיון ובחלוקת עיתונים, אין לאן להתפתח. כיום אני עוסקת בתחום האהוב עלי ושואפת להתקדם - להמשיך ללמד ולייצא בהמשך עבודות ויטראז' של יודאיקה לקהילה היהודית בארה"ב".
yazam@themarker.com
מיקרו-מימון: כסף קטן - שינוי גדול
מאת ורד לי
9.1.2011 / 7:15