כיום, לאחר שממשלת ישראל החליטה להקים ועדה שתבחן דרכים להקטין את הריכוזיות בכלכלה הישראלית, אין כבר ספק: מונופולים, אוליגופולים וענפים לא תחרותיים הם עניין רע לאזרחים, לתרבות העסקית ולמשק. אלא שהם יכולים להיות דווקא חדשות טובות למשקיע בודד ומתוחכם יותר.
אם ישנן חברות ששולטות בסביבה עסקית ריכוזית ובלתי תחרותית, סביבה שבה המחירים נקבעים על ידי הבנות שקטות בין השחקנים הגדולים, אפשר להניח שהמניות של חברות אלה יציגו לאורך זמן תשואה עודפת על פני חברות אחרות שנאלצות להתמודד עם תחרות. אולי הן אפילו ישיגו תשואה גבוהה יותר מהמדדים.
כדי לבדוק את ההנחה הזו ביצענו תרגיל פיננסי קטן. על קובץ אקסל הרכבנו קרן נאמנות דמיונית, שהמניות המרכיבות אותה שייכות ל-20 חברות הנכללות במדד ת"א 100 והפועלות בשוק המתאפיין בתחרותיות נמוכה. הרשימה כללה בין השאר את מניות בזק, סלקום, פרטנר, שופרסל, הבנקים הגדולים לאומי והפועלים, ספקיות הדלק פז ודלק וספקיות האינטרנט נטוויז'ן ואינטרנט זהב.
נכללו בה גם היבואנית הבלעדית של מאזדה ופורד, דלק רכב, והיבואנית הבלעדית של מכשירי הסלולר של סמסונג, סאני אלקטרוניקה. לקרן הנאמנות הדמיונית הזו הענקנו שם שיווקי - ת"א 100 מונופולים - ובדקנו את התשואה שלה בחמש השנים האחרונות, מנובמבר 2005 ועד נובמבר 2010.
התוצאות? חבל שאין קרן כזו. תשואת התיק היתה מעט יותר מ-200% - בעוד מדד ת"א 100 עלה באותה תקופה בכ-50%.
גם בחינת תשואות המניות הגדולות בעשר השנים האחרונות מביאה לתובנות דומות. בגיליון האחרון של מגזין themarker נבחנה השאלה מי היו החברות בת"א 100 שיצרו ערך למשקיעים בעשור שזה עתה הסתיים ומי השמידו ערך.
בין משמידות הערך נמצאות חברות שלא שלטו בשווקים שלהן, שנאלצו להתמודד עם שוק תחרותי או שנוהלו בדרך רשלנית. רשימת עשר משמידות הערך הגדולות כוללת את החברות מקבוצת שרם-פודים-קלנר, את מעריב, אלרון, מי עדן, כנפיים וקווינקו. בצד השני של הטבלה, זה של יצרניות הערך, הסיפור הוא הפוך. היצרנית הגדולה היא כימיקלים לישראל (כיל), בעלת הזיכיון הלאומי לניצול משאבי הטבע של ים המלח, עם תשואה כוללת של 1,540% - תשואה שנתית ממוצעת של 33%. כיל היא אמנם יצואנית, אך היא נהנית מעלויות ייצור נמוכות ומקרטל עולמי בתחום האשלג, באדיבותה של חברת פוטאש הקנדית.
אחרי כיל מגיעה חברת התרופות פריגו. החברה לישראל נמצאת גבוה ברשימה בעיקר בזכות השליטה בכיל. הרשימה כוללת את דלק רכב, סאני, הראל השקעות (ששלטה שנים רבות בענף הביטוח הרפואי), איתוראן (השולטת בשוק המערכות לאיתור כלי רכב) ואת קבוצת אי.די.בי אחזקות - שחייבת את הצלחתה לשופרסל, סלקום וכלל, כולן חברות בעלות מעמד שולט בסביבה העסקית שלהן.
הדרך הקלה לייצר ערך
להיות אוליגופול, מתברר, היא הדרך הקלה ביותר לייצר ערך לבעלי המניות, אבל לא הדרך היחידה. אפשר למשל למצוא גז: שותפויות הקידוחים של קבוצת דלק נמצאות גבוה ברשימה עם תשואות של יותר מ-1,000% - כמו גם דלק אנרגיה וקבוצת דלק כולה.
לחלופין, אפשר להיות חברת נדל"ן בעלת מלאי קרקעות היסטורי שנרכש לפני עשרות שנים ושאותו ניתן למכור, לפתח ולממש בעת הזו של גאות בשוק הנדל"ן. כך הגיעו למיקום גבוה ברשימה חברות כמו אלרוב, גב-ים ושיכון ובינוי.
יש עוד שיטה לייצר ערך: לנהל את העסק במקצועיות, בכישרון ובתכנון ארוך-טווח. חברות כמו גזית גלוב, אלביט מערכות, מנורה ונייס הגיעו לרשימת יצרניות הערך של העשור האחרון בלי מעמד אוליגופולי, בלי נדל"ן היסטורי ובלי תגליות גז. אלא שזו שיטה קשה לביצוע. מתוך 25 חברות שהיכו את ת"א 100 בעשור האחרון - המדד הניב תשואה כוללת של 165% או 10.4% לשנה - רק חמש חברות עשו זאת באמצעות ניהול מוצלח בלבד.
עבור משקיעים מתוחכמים, כאלה שמסוגלים לנהל בעצמם את תיק השקעות שלהם, יש בקרן הנאמנות ת"א 100 מונופולים מסר בעל עוצמה. כל עוד הסביבה העסקית הישראלית ממשיכה להיות ריכוזית ולא תחרותית, ניתן כנראה להרוויח יפה מהחזקת המניות של החברות הנהנות מאותה ריכוזיות. מעניין יהיה לראות אם תקום חברה לניהול קרנות נאמנות שתאמץ את השיטה ותשיק קרן כזו, אם כי אנחנו חושדים שהמותג ת"א 100 מונופלים יישאר יתום. עד היום, הנהנים הגדולים של הקרן הווירטואלית הזאת היו מי שמחזיקים בשליטה וברוב המניות של החברות האלה. רשימת שמותיהם כמעט זהה לרשימה המוכרת של אילי ההון והטייקונים הישראלים.
ת"א 100 מונופולים
איתן אבריאל
9.1.2011 / 7:15