יותר מדי עובדים עניים, מעט מדי אכיפה, יותר מדי עובדים זרים

>> המנהיגות בישראל מרבה להתפאר בשיעור האבטלה הנמוך שלנו (6.6% באוקטובר 2010), המשקף התאוששות מהירה מהמשבר הכלכלי העולמי, שבו שקועות עדיין ארה"ב ואירופה, אבל הנתון הזה מסתיר שורה של בעיות קשות בשוק העבודה.



הבעיות המוכרות יותר הן שיעור ההשתתפות הנמוך של ערבים וחרדים בכוח העבודה בישראל, שגורם לכך ששיעור ההשתתפות הכללי בישראל הוא כ-71%, לעומת שיעור השתתפות ממוצע של 76% במדינות oecd. ואולם שיעור ההשתתפות הנמוך של נשים ערביות וגברים חרדים מסביר רק מחצית מהפער בינינו למדינות oecd, והמחצית השנייה נובעת משיעור השתתפות נמוך של יתר האוכלוסייה.

שיעור האבטלה מתייחס רק למי שעדיין מחפשים עבודה, והוא מתעלם מקרוב ל-900 אלף איש שאינם עובדים וכלל אינם מחפשים עבודה. מדובר, בין השאר, בבעלי מוגבלויות שונות, ערבים וחרדים, אמהות ואנשים אחרים שפשוט לא לוקחים חלק בשוק העבודה. שיעור האבטלה הנמוך גם מטשטש את מצבם של מאות אלפי אנשים שמקבלים שכר מינימום, ולמרות שהם עובדים הם נמצאים מתחת לקו העוני.



במקרים רבים יש עובדים שמצבם רעוע לא משום שאין חוקים המגינים על זכויותיהם, אלא משום שהחוקים פשוט אינם נאכפים. להשתתפות הנמוכה בשוק העבודה יש הסברים תרבותיים, חברתיים וכלכליים, וכמובן גם השלכות דומות שחלקן יכולות להיות הרסניות למרקם החברתי בישראל - הן במובן של חלוקת הנטל, הן ביצירת כיסי עוני שמחייבים פתרונות ממשלתיים והן במונחים של חוסן חברתי. אבל לא פחות חשוב: תחושת חוסר התועלת והערך של מי שאינם עובדים או עובדים ומשתכרים שכר נמוך במיוחד הם לכשעצמם גורמים הרסניים.



שוק העבודה הוא המקום שבו פערים שנובעים מהשכלה וחוסר שוויון בהזדמנויות גורמים לפתיחת פערים כלכליים, וזהו גם המקום שבו ניתן לצמצם אותם. על פי סקר של הלמ"ס, הכנסתם של שני העשירונים העליונים בישראל מהווה 40.6% מסך ההכנסה נטו למשקי בית בישראל. לעומת זאת, חלקם של שני העשירונים התחתונים הוא 6.3% בלבד מסך ההכנסה נטו של כלל האוכלוסייה.



התוצאה מתבטאת היטב במדד ג'יני שמודד את האי-שוויון במשק. זה מצביע על ממוצע של 0.37 נקודות בישראל בעשור האחרון, לעומת פער ממוצע נמוך יותר של 0.31 במדינות oecd. למעשה, הפער בישראל אף גדל בשנים האחרונות, וב-2009 הוא הגיע ל-0.39 נקודות.



לפני כמה חודשים הוגש לשר התמ"ת, בנימין בן אליעזר, דו"ח של ועדת בראשות המשנה לנגיד בנק ישראל, פרופ' צבי אקשטיין, שבחן את מדיניות התעסוקה בישראל. מטרת הוועדה היתה לגבש מדיניות שעניינה הגדלת מעגל המועסקים בישראל, שיפור יכולתם של דורשי עבודה למצוא במהירות עבודה בשכר נאות והשבחת כישוריה של האוכלוסייה העובדת. לכאורה, מדובר ביעדים שקל לגבש סביבם קונסנזוס, אבל איכשהו במבחן המציאות וה"איך" תמיד נערמים מכשולים וחסמים שמונעים את קידום היעדים החשובים האלה.



בין היתר, המליצה ועדת אקשטיין להקים רשות אחת שתאגד את נושא ההון האנושי ושוק העבודה בישראל, ותגרום לשיח קבוע ומתמשך בין כלל הגורמים הספורדיים המטפלים כיום בעניין. שישה חודשים לאחר שהוגשו המסקנות - הן עדיין נבדקות.



מעת לעת יש כאן יוזמות לטיפול בעניינים נקודתיים שקשורים בשוק העבודה, ואולם יוזמות אלה הן בעיקר פרי לחצים או שריפות תורניות שיש לכבות, ובמקרים רבים הן לא מבוססות על הסכמות רחבות שיכולות לקדם בעיות. כך למשל, היוזמה של נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, ושל יו"ר ההסתדרות, עופר עיני, להגדלת שכר המינימום בשתי פעימות בסכום מצטבר של 450 שקל, היא יוזמה שיכולה לקדם את עניינם של מי שנמצאים כיום בתחתית סולם ההשתכרות. אבל איזה ערך יש לה ללא שיתוף פעולה מצד משרד האוצר?



יש לא מעט מתנגדים להעלאת שכר המינימום בטענה כי את אותו הון ניתן היה להשקיע במדיניות אכיפה משמעותית יותר (כיום פועלים 45 פקחים במשרה מלאה לאכיפת חוקי עבודה ביותר מ-450 אלף עסקים) וכי מס הכנסה שלילי עשוי לעשות את העבודה לא פחות טוב. כך גם הטיפול בעובדים הזרים. למדינה יש מדיניות ארוכת טווח לצמצום מספר העובדים הזרים, אבל גם המדיניות הזו מאותגרת על ידי קבוצות לחץ כמו חקלאים, קבלנים ושירותי הסעדה, שלוחצים לשנותה.



שוק העבודה הוא דוגמה טובה לתחום שבו רק תוכנית ארוכת טווח יכולה לקדם את הטיפול בבעיות החריפות בו. אין הרי דרך מזורזת להכשיר בו-זמנית מאות אלפי מובטלים, או להרחיק מכאן מאות אלפי עובדים זרים. אין דרך קיצור להתגבר על חסמים תרבותיים וכלכליים שמונעים ממגזר מסוים להשתתף בשוק העבודה. אין פתרון מיידי ומשמעותי לשכר המינימום הנמוך שלא יעלה למשק בהגדלה ניכרת של שיעור האבטלה. כל מהלך כזה דורש תכנון וביצוע הדרגתיים, תוך מתן פתרונות ביניים שיאפשרו למשק, למעסיקים ולעובדים להסתגל לתנאי שוק משתנים.



הדו"ח של ועדת אקשטיין הוא מצע מצוין לקידום חלק ניכר מהבעיות האלה, ויש גם פתרונות נוספים של אנשי מקצוע שלא לקחו חלק בגיבוש המלצות הוועדה. רק חשיבה הבודקת השפעות טווח ארוך תסייע בכינון מדיניות עבודה שתקדם את כלכלת ישראל ותקרב אותנו אל הסטטיסטיקה שמציגות מדינות מפותחות.