לאן צועד המעסיק הגדול ביותר במשק?

>> זה כבר יותר מחודשיים שאין מנהל כוח אדם למעסיק הגדול ביותר בישראל. האדם האחרון שהחזיק במשרה פרש ממנה אחרי כהונה ארוכה ובעייתית - ומי שהיה אמור להחליף אותו כבר משך את מועמדותו בגלל ביקורת ציבורית.



המשרה שבה מדובר היא נציב שירות המדינה. מי שהחזיק בתפקיד הזה הוא שמואל הולנדר והמועמד שהתקפל הוא ברי בן-ציון. אפשר כמובן לדבר על תפקודו של האחד ומועמדותו של האחר, אבל זה לא יסייע בפתרון הבעיה: מינוי נציב חדש, שלא רק ייקח על עצמו את המשימה, אלא גם יצעיד את שירות המדינה לקראת האתגרים של עוד עשר ו-20 שנה. הנה אתגר חשוב: איך משנים את המצב הנוכחי וגורמים לכך שמשרדי הממשלה יהיו אטרקטיביים כדי שיוכלו לגרום למצטיינים מבין בוגרי האוניברסיטאות לעבוד בהם - ולהתמיד בעבודתם עד שיגיעו למשרות ניהול בכירות?

פה ושם יש כיסים של מצוינות וכוח המהווים מקור משיכה חזק ויציב לכישרונות מקצועיים וניהוליים, אבל בדרך כלל המשרות במגזר הציבורי מתקשות להתחרות עם אלה שהפרטי יכול להציע. ולא רק בגלל השכר, כי אם גם בגלל האתגרים, ההערכה הציבורית, אפשרויות הקידום, יכולת ההתניידות ושיקולים נוספים. יש עוד עניינים לשקול כשבוחנים את היעילות שבה המגזר הציבורי מתנהל. האם הממשלה מעניקה את השירות הטוב ביותר שניתן להפיק עבור כל תקציב נתון? האם התמריצים שהיא מספקת עבור עובדיה לתת שירות טוב יותר משיגים את מטרתם?



נקודות הממשק של הממשלה אינן מוגבלות כמובן רק ליחסיה עם עובדיה ועם האזרחים. הממשלה היא הגוף המשפיע ביותר על המגזר הפרטי. דרך אחת היא חקיקה, אבל דרך נוספת, ואולי חשובה יותר, היא יכולתה לאזן בין יצירת סביבה מעודדת עסקים לבין הצורך לפקח עליהם.



וכמובן, בכלכלה קטנה ופתוחה כמו זו הישראלית, יש צורך לבחון את יעילות המגזר הציבורי המקומי בהשוואה לזו של שותפות הסחר של ישראל, שכן ממשלות יעילות יותר בחו"ל מעניקות יתרון יחסי לעסקים המתחרים באלה שמקורם בישראל. כאן הכוונה לא רק לתחרות ישירה על לקוחות, כי אם גם על השקעות - ואפילו על העברת פעילות בין מדינות.



לבסוף, כשבוחנים את המגזר הציבורי הישראלי, הכוונה אינה רק לממשלה - משרדיה, יחידות הסמך שלה והחברות שבהן היא מחזיקה, אלא גם לרשויות המקומיות, על משימותיהן מול האזרחים והעסקים שבשטחן, עובדיהן ותקציביהן. גם היחסים שבין הממשלה המרכזית לשלטון המקומי הם עניין שיש לדון בו. האם יש לשנות את החוק המגדיר את היחסים ביניהם? האם יש לקבוע מעמד אחיד לכל הרשויות - או האם, לדוגמה, לתת יותר עצמאות ויותר אחריות לרשויות שיש להן היסטוריה של תקציבים מאוזנים?



הגם שיש מעט ספק בכך שיעילות המגזר הציבורי עלתה בשנים האחרונות, יש מעט ספק בכך שהיא הוזנחה במידה שלא רק מחייבת סגירת פערים כי אם אפילו הגעה למעמד של הובלה מול המעסיקים האחרים - שגם מתחרים בה וגם תלויים בה.