>> דני עטר, ראש המועצה האזורית גלבוע, לא מהסס להאשים את משרד הפנים באפליה בוטה. עטר, ש-40% מתושבי המועצה שלו הם ערבים, זעם השנה כאשר מנהל המחוז של משרד הפנים הוציא צו מינהלי להריסת בתים בכפר טייבה.
עטר, כראש המועצה, הוא זה שהגיש תביעה לבית המשפט נגד הבנייה הבלתי חוקית בכפר - אלא שתוך כדי ההליך המשפטי, ומבלי שבית המשפט פסק בתיק, החליט משרד הפנים להרוס את הבתים. הוא עשה זאת תוך שימוש בסמכות מנדטורית, המאפשרת למשרד הפנים להרוס בתים ללא צו משפטי.
"אין סיכוי שמשרד הפנים היה עושה שימוש בסמכות מנדטורית דרקונית כל כך נגד בנייה בלתי חוקית ביישובים יהודיים", אומר עטר. "בכלל, בנייה בלתי חוקית אצל היהודים נגמרת בדרך כלל בקנסות. רק אצל הערבים זה מסתיים בהריסה".
עטר, שמכהן בתפקידו כבר 17 שנים ברציפות והוא אחד מראשי המועצות הוותיקים בישראל, יודע היטב על מה הוא מדבר. הוא אחד מראשי השלטון המקומי הבודדים בישראל המופקדים על תושבים ערבים ויהודים גם יחד. בסך הכל יש בישראל שמונה ערים מעורבות, ועוד שמונה מועצות אזוריות מעורבות. באף אחת מאלה שיעור התושבים הערביים אינו מגיע לשיעור במועצה האזורית גלבוע - 40% ערבים. תנוח דעתכם, לא ידוע על אף מקרה הפוך, שבו יישוב יהודי הוא בעמדת מיעוט בתוך מועצה ערבית.
המציאות הזו כנראה אינה יד המקרה. מדינת ישראל דואגת באופן שיטתי שהערבים יישארו לבד - בערים או כפרים משלהם, המנוהלים על ידיהם. אם, חס וחלילה, קורה שערבים ויהודים נאלצים לחלוק שטח משותף, הרי שחלוקת השטח היא כזו שתמיד הערבים הם בעמדת מיעוט - מבלי שהם מאיימים על שליטת הרוב היהודי בחלוקת המשאבים.
התוצאה היא, כמעט בהגדרה, חלוקת משאבים שמקפחת את הערבים. עטר, למשל, מצביע על הנוהג להפריד את הניהול ואת המשאבים של המגזרים הערבי והיהודי. כך, החינוך הערבי מנוהל באגף נפרד במשרד החינוך. כך, היישובים היהודיים במועצת גלבוע מטופלים במשרד השיכון במסגרת המינהל לבנייה כפרית. לעומת זאת, הכפרים הערביים הסמוכים מטופלים במסגרת המינהל לבנייה עירונית. גם במשרד התחבורה מנוהלת תשתית הכבישים לכפרים ערביים באגף נפרד מזה של התשתית לכפרים יהודיים.
"למה המועצה שלי לא יכולה לקבל את כל תוכנית הכבישים, והתקציב להם, מאותו אגף במשרד התחבורה?", שואל עטר. "למה זה מופרד לאגף ערבי ואגף יהודי? אז נכון, כולם מדברים על אפליה מתקנת - זו אינה אפליה מתקנת. ברגע שיש תקציב נפרד, עם פרמטרים נפרדים, זה יוצר אפליה".
עדויות לאפליה ממוסדת של המדינה נגד היישובים הערביים ניתן למצוא בכל מקום. מחקר של הכנסת מ-2009 העלה כי הארנונה המשולמת בידי מוסדות ממשלתיים (בתי חולים, משרדי ממשלה, חברת החשמל וכדומה), בסכום של 1.1 מיליארד שקל בשנה, משולמת כולה ליישובים יהודים. רק 0.2% מהיקף הארנונה הממשלתית (2.2 מיליון שקל) מגיעים לידי רשויות ערביות - אף שברשויות הערביות מתגוררים 15% מתושבי המדינה.
גם ממפת אזורי העדיפות, שמטרתה מתן הטבות מס ליישובי פריפריה, נפקד מקומם של היישובים הערביים - על אף שהם הכי פריפריה שיש. מתוך 180 יישובים הכלולים במפה כיום, רק 11 הם יישובים ערביים.
ההתעלמות מהיישובים הערביים בפריפריה מאפיינת גם את תוכנית סבסוד המשכנתאות שמקדם השר אריאל אטיאס, במטרה לסייע לזוגות צעירים לעבור להתגורר בפריפריה. אטיאס מתעלם, כמובן, מכך שהפריפריה מלאה בזוגות צעירים - זוגות ערבים, שמתקשים לבנות דירה בגלל מצוקת הקרקעות הקשה ביישובים הערביים, ובגלל הקושי הגדול לקבל משכנתאות במגזר הערבי.
במועצה האזורית גלבוע הכפרים הערביים הם בני מזל - יש להם בוס יהודי שדואג כי לא יפלו אותם. עטר מדווח, למשל, על התקדמות משמעותית באישור תוכנית המתאר להרחבת חמשת הכפרים הערביים במועצה. ארבע מתוך חמש התוכניות כבר אושרו, ולדברי עטר מדובר בקצב אישורים גבוה מזה שזוכים לו היישובים היהודיים במועצה, על אף שאובייקטיבית קשה בהרבה לקדם תוכניות מתאר בכפרים הערביים, מאחר שהאדמה בכפרים הערביים היא בבעלות פרטית (לעומת בעלות של המינהל או קק"ל במרבית היישובים היהודיים).
למרות זאת, כאמור, עטר הצליח לקדם את תוכניות המתאר הערביות במעלה הביורוקרטיה הממשלתית הנדל"נית בתוך כעשר שנים - זמן מהיר יחסית. "אני לא רואה עדות לסחיבת רגליים מצד המדינה כאשר מדובר בהרחבת הכפרים הערביים, וגם לא מדיניות מכוונת של חנק שלהם", אומר עטר, וסותר בכך דעה מקובלת בקרב ערביי ישראל כי המדינה - שהפקיעה מהם קרקעות בהיקף עצום בשנות ה-50 - נמנעת במכוון מלאפשר ליישובים הערביים להתרחב ולהתפתח.
מתברר שתמונת האפליה הממשלתית של המגזר הערבי מעורבת. ישנם ממצאים שמעידים על אפליה, אך ישנן בשנים האחרונות גם עדויות רבות לאפליה מתקנת, ובעיקר הרבה מאוד בעיות של זרות והבדלי תרבות וסגנון. כאשר יש ראש מועצה יהודי שדופק על השולחן של מוסדות התכנון, מתברר כי אין כל אפליה לרעת היישובים הערביים בתחום הנדל"ן. עם זאת, מאחר שהרוב המוחלט של היישובים הערביים מנוהלים בידי ראשי מועצות ערביים, ואלה לא יודעים כיצד לדפוק על השולחן או לא יעזו לעשות כן, הרי שהרוב המוחלט של היישובים הערביים נעלם ממפת מקבלי ההחלטות, ונותר מפגר מאחור.
תגובת משרד התחבורה: "ההפרדה בין תחבורה ערבית ויהודית נועדה לצורכי אפליה מתקנת. בשנים האחרונות משקיע המשרד 100 מיליון שקלים בבנית כבישים ליישובים ערביים, לעומת 150 מיליון שמקבלים כל שאר היישובים בישראל. היישובים הערביים גם אינם נדרשים להשתתף במימון הכבישים, להבדיל מהמקובל בשאר היישובים".
תגובת משרד הפנים: "המבנים נבנו בניגוד לחוק, ואישורם נדחה בידי הוועדה המקומית והמחוזית. בהתאם לחוק, באפשרות הממונה על המחוז להוציא צו הריסה מינהלי. לא נדרש צו שיפוטי לצורך הריסת מבנה בלתי חוקי, מספיק צו מינהלי. הגשת כתב האישום בבית המשפט נועדה רק על מנת להטיל קנסות על עברייני הבנייה".
הערבים לא דופקים על השולחן
מירב ארלוזורוב
12.1.2011 / 7:01