הבעיה אצל נתניהו אינה הברוטו, אלא הנטו

>> נטיית הלב הראשונה היא לכסח את נתניהו. מה הוא חושב לעצמו, שנרחם עליו בגין השכר שהוא מקבל? הרי אנחנו יודעים שהפרסום הגיע דווקא עכשיו כדי לקדם ביקורת שתופנה אליו בשבוע הבא, כשיתברר שהשרים יקבלו תוספת שכר של כ-7.5% בינואר (כ-2.5% בגין עליית המדד ב-2010, ו-5% בגין ביטול הקיצוץ בשכרם שהונהג ביולי 2009).

אבל האמת חשובה יותר מנטיית הלב, ולכן ראוי לומר ששכרו של נתניהו סביר, שלא לומר נמוך.



שכרו ברוטו הוא 44 אלף שקל בחודש, אך שכרו נטו - 19,500 שקל בלבד. לחשבון הבנק שלו מגיעים 15 אלף שקל, כי מורידים לו 2.5% בגין הפרשה לקרן השתלמות ו-5% בגין הפרשה לפנסיה.



אמנם נכון, רוב הכסף הזה מופנה לחיסכון, כי אחזקת מעונו הרשמי של ראש הממשלה בירושלים ממומנת על ידי המדינה, כולל הארוחות, ויש לו גם תקציב מיוחד לביגוד, לו ולרעייתו שרה.



אבל למרות זאת מדובר בשכר לא גבוה, תמורת אחד התפקידים הקשים בתבל, עם נטל אחריות עצום ושעות עבודה שאף פעם לא נגמרות, גם לא בשישי-שבת, גם לא בלילה.



שכרו (146 אלף דולר בשנה) נמוך יחסית למקובל בעולם המערבי. ואני לא משווה זאת עם שכרו האגדי של ראש ממשלת סינגפור - 2.2 מיליון דולר בשנה, אלא עם שכרו של ראש ממשלת צרפת (300 אלף דולר בשנה) או ראש ממשלת בריטניה (215 אלף דולר בשנה).



כי צריך להבין: אם אתה רוצה אנשים טובים בפוליטיקה, אתה צריך לשלם להם כראוי. שכר של 40 אלף שקל ברוטו לשר ושכר של 35 אלף שקל ברוטו לח"כ - אינם מופרזים כלל.



אבל עיקר הבעיה איננה הברוטו - אלא הנטו. נתניהו מעביר לאוצר המדינה, כלומר למס הכנסה, לביטוח הלאומי ולמס בריאות, 56% משכרו ברוטו, וזה מופרז. זה לא עומד בקנה המידה שסיפק לנו שר האוצר משה נסים, שקבע באמצע שנות ה-80 את הכלל ש"רוב עמלו של אדם בידו".



במצבנו הנוכחי, המדינה מכניסה ידיים חמדניות מדי לכיסי האזרחים. היא לוקחת משם יותר מדי, וכך פודעת בצמיחה ובמשק.



ברוש נגד שטייניץ



שרגא ברוש ויובל שטייניץ לא מדברים. כל אחד מהם אומר על חברו (לשעבר) דברים לא מחמיאים. על רקע זה נהנה ברוש לחתום לאחרונה עם עופר עיני על ההסכם להעלאת שכר המינימום - בלי לשתף כלל את שר האוצר. זה כמובן פגע בשטייניץ, שאמנם יודע שברוש נגדו, אך הוא כן מקיים יחסים טובים עם עיני.



אלא ששטייניץ לא נשאר חייב. אגף התקציבים מנסה בימים אלה למנוע שההסכם בין השניים ייכנס לתוקף. ואמנם, אין בינתיים שום צו הרחבה מכיוון בנימין בן-אליעזר ואין גם התחלה של תהליך חקיקה בכנסת.



את ברוש זה מרגיז, ובאחרונה הוא אמר שלשטייניץ אין מלה - "הוא חתם אתי על הסכם בנושא דמי הביטוח הלאומי של המעסיקים, שלפיו במארס 2011 תבוטל התוספת המיוחדת, אך היא לא בוטלה אלא נכנסה לתקציב, ואם הוא לא מכבד את חתימת ידו, יש בעיה לעשות אתו הסכמים". לשאלה מדוע לא שיתף את שטייניץ בהסכם להעלאת שכר המינימום, ענה ברוש: "ידעתי שהוא יתנגד, אז למה לטרוח?".



האמת היא ששטייניץ סדק מאוד את אמינותו. הוא הפר את הבטחתו להוריד את מס ההכנסה השולי מ-45% ל-44%, הפר את הבטחתו להורדת המע"מ לרמה של 15.5% והפר את הבטחתו לבטל את "הגיבנת" של 57% מס ישיר לרמות שכר של פי חמישה עד פי עשרה מהשכר הממוצע במשק.



עקב המשבר העולמי, שטייניץ העלה את המס הישיר השולי באמצע 2009 לגובה של 57% (מס הכנסה 45%, ביטוח לאומי 7% ומס בריאות 5%) על הכנסות שבין 40-80 אלף שקל בחודש. הוא הבטיח ש"הגיבנת" תוסר בסוף 2010, ולא יהיה עוד מס שולי דרקוני של 57% - הגבוה ביותר בעולם.



אך שטייניץ הפר את הבטחתו. לקראת דיוני תקציב 2011 הוא הודיע שהוא משאיר את הגיבנת של 57%, אך הבטיח שהיא תצומצם במקצת - כלומר שתחול על רמת שכר שבין פי חמישה עד פי שמונה מהשכר הממוצע במשק ב-2011, ועל רמת שכר שבין פי חמישה עד פי שבעה ב-2012.



אבל ח"כ חיים כץ, יו"ר ועדת הכלכלה של הכנסת, חשב אחרת. הוא אמר שהוא רוצה להשאיר את הגיבנת בגודלה הקודם, כלומר עד פי עשרה מהשכר הממוצע במשק. פעם היה שר האוצר נוחר בבוז ומעביר את רצונו בכנסת, למרות התנגדות אנשים כמו כץ. אבל עכשיו מדובר בשר אוצר חלש, ולכן הוא נאלץ להתפשר: הגיבנת תהיה בין רמת שכר של פי חמישה עד פי תשעה (40-72 אלף שקל) ב-2011, ועל רמת שכר של פי חמישה עד פי שמונה (40-64 אלף שקל) ב-2012.



היום שר האוצר מבטיח שב-2013 הוראת השעה תיגמר והגיבנת תעלם לחלוטין, כך שהמס הישיר השולי יירד חזרה ל-45% - אך מי מאמין עכשיו לשטייניץ? מנהלים ועובדים בכירים במשק לא מאמינים. הם מקימים עכשיו חברות פרטיות באלפים, כי הם רואים איך מס החברות יורד, אך המס הישיר עולה. כתוצאה מכך המדינה תקבל בשורה התחתונה פחות מסים.



צמיחה מול מסים



ב-14 בספטמבר 2010 פירסם פרופ' רוברט בארו מאמר ביקורת ב"וול סטריט ג'ורנל" על המדיניות הכלכלית של אובמה. בארו הוא כלכלן מאקרו מוביל בעולם, שמכהן כפרופסור בהרווארד. במאמר מנתח בארו את הקשר שבין הורדת מס ישיר לבין צמיחה כלכלית.



הוא מסביר שקיצוץ במס השולי מדרבן את הפעילות הכלכלית, דרך הגדלת ההיצע (יותר מאמץ בעבודה ויותר פריון) וגם דרך הרחבת הביקוש (הגדלת ההשקעות בציוד, במחקר ופיתוח ובהקמת מפעלים).



בארו מספר שהנשיא רייגן חתך את המס השולי בארה"ב מ29.4% ב-1981 ל-21.8% ב-1988, והתוצאה היתה שהתוצר האמריקאי בין 1982-1989 גדל בקצב שנתי גבוה של 4.3% בממוצע לשנה. הוא כותב שהוא מעריך ש-0.6% מהצמיחה נובעת מהורדת המסים.



כך נהג גם בוש. הוא חתך את המס השולי בארה"ב מ-24.7% ב-2000 לרמה של 21.1% ב-2003. כתוצאה מכך התוצר האמריקאי צמח ב-2.7% לשנה, בשנים 2001-2005. וצריך לקחת בחשבון שמדובר בשנים שסבלו מההשפעה הנגטיבית של ההתקפה על מגדלי התאומים ב-11 בספטמבר 2001. בארו מעריך ש-0.5% מהצמיחה הזו נובעת מהורדת המסים.



ובארו מוסיף: "הנקודה החשובה היא שמס שולי גבוה פוגע בכלכלה. אם הורדת המסים של בוש ב-2003 היתה מבוטלת ב-2011, אני מעריך שצמיחת התוצר ב-2011 וב-2012 היתה נמוכה ב-1.1%".



כלומר, יש מחיר ברור למס השולי הגבוה שמחזיק שטייניץ: צמיחה נמוכה יותר, ולכן גם הכנסות ממסים נמוכות יותר, שמובילות לגרעון גדול יותר בתקציב - לידיעת אודי ניסן הממונה על התקציבים.