>> עד כמה גדולים הפערים בחינוך בתוך מדינת ישראל? התשובה עולה מבדיקה שערך משרד האוצר לגבי היקף ההשקעה של הרשויות המקומיות במערכת החינוך שלהן. הפערים נעו בין 5,000 שקל לכל תלמיד שמשקיעה עירית הרצליה (נתונים מ-2006), ל-58 שקל בלבד שמשקיעה העיר הבדווית רהט.
השקעת הרשויות המקומיות במערכות החינוך שלהן מיתוספת לתקציבים שמעביר משרד החינוך לרשויות, ובפועל הופכת את החינוך בישראל משוויוני ללא שוויוני. אין ספק שהסיכוי של תלמיד בהרצליה להשתלב בלימודים אקדמיים, ובהמשך בעבודה מושכת, גדול בהרבה מזה של תלמיד ברהט - מאחר שהרצליה היא עיר עשירה בהרבה מרהט, ויש לה יכולת להשקיע פי עשרה בתלמידיה.
הבעיה היא שאי השוויון בהקצאות לתלמידים מוחרף על ידי ניהול הרשויות החלשות - בייחוד הרשויות הערביות. כך יוצא שלא רק שהרצליה עשירה יותר ויש לה יכולת להשקיע הרבה יותר בתלמידים שלה - אלא שהיא גם עושה מאמצים ניכרים בהרבה להשקיע במערכת החינוך שלה. שיעור ההשקעה של הרצליה בתלמידיה הוא 14% מתקציב ההכנסות העצמיות של העיר. ברהט, לעומת זאת, ההשקעה בתלמידים מתמצה ב-2% בלבד מהיקף ההכנסות העצמיות של העיר.
רהט אינה מקרה יחיד. באופן מובהק, הרשויות הערביות נמצאות בתחתית הרשימה מבחינת היקף התקציב המוקצה על ידן לחינוך. כפר כמא הצ'רקסי הוא יוצא דופן, בכך שהוא מייחד 33% מהכנסותיו לחינוך. הרוב המוחלט של הרשויות הערביות מקצה אחוזים בודדים בלבד מההכנסות לחינוך. התלמידים הערבים מקבלים תקציבים שהם שברירי אחוז מאלה שמקבלים התלמידים היהודים, גם בשל היעדר מקורות וגם משום שהחינוך נמצא אצלן בסדר עדיפות נמוך בלבד.
ההשקעות הנמוכות בחינוך הן אחד הסממנים לכשלי השלטון המקומי הערבי. סממן נוסף הוא הכשל המתמשך של השלטון המקומי הערבי בגביית מסים עירוניים - ארנונה. לפי מחקר שערך ד"ר רפיק חאג', שיעור גביית הארנונה בערים הערביות ב-2008 היה 27.3%, לעומת 63.1% ביהודיות, כשמדובר בערים המצויות באותו מדרג כלכלי. ממוצע חוב הארנונה למשק בית ערבי ב-2008 היה 1.4 שנות חיוב - כפול מממוצע החוב במגזר היהודי.
עם זאת, הכשל הגדול של הרשויות הערביות הוא כנראה בכאוס בנדל"ן בתחומן. משרד התחבורה התגאה השבוע באפליה המתקנת שלו בתחום התשתיות הערביות - השקעה של 100 מיליון שקל בשנה ביישובים ערביים (לעומת 150 מיליון בשאר היישובים, למעט הערים הגדולות), והשקעה מצטברת של 1.1 מיליארד שקל מתחילת העשור. אלא שההשקעה הזו בעייתית, בשל חוסר מקום פיסי לסלילת כבישים בכפרים. לא רק שהכפרים נבנו בצפיפות באופן היסטורי, אלא שבשום שלב ראשי הרשויות הערבים לא הכינו תוכניות להעברת תשתית בתוך היישוב, וגם אם היו כאלה - במקרים רבים בוצעה בנייה לא חוקית בשטחים שאמורים היו לשמש לתשתית ציבורית.
בדיקה של מבקר המדינה מ-2001 העלתה כי ב-48% מהיישובים הערביים בישראל אין תוכנית אב מאושרת; ב-43% מהם אין עתודות קרקע למבני ציבור ושטחים פתוחים; ב-15% מהם לא היתה תוכנית אב לביוב. בעבודת מחקר של הכנסת מ-2006 נכתב עוד כי "ברוב היישובים הערביים לא לווה תהליך העיור בתכנון עירוני מקצועי, המאפשר ראייה כוללת של צורכי התושבים".
ההשלכות של הכאוס הנדל"ני על החברה הערבית הרסניות. היעדר אזורי תעסוקה לצד היישובים פוגע קשות גם בהכנסת הרשויות וגם במקורות התעסוקה של הערבים. מחסור חריף בגנים מביא לכך שמרבית הפעוטות הערבים לא נשלחים לגן, תוך פגיעה בחינוכם וביכולת הנשים לצאת לעבוד. היעדר רישום מסודר של הקרקעות מונע מזוגות צעירים נגישות למשכנתאות - בלי קרקע שניתן לשעבד אין יכולת לקבל הלוואות מהבנקים. והבנייה הלא חוקית, הפושה בכל מקום, לא מאפשרת מוצא מהסבך.
הניהול המקומי הכושל מכשיל את החברה הערבית בכל רבדיה, אך לא פוטר את הרוב היהודי מאחריות למצב. כך, המחקר של רפיק חאג' מלמד שאחת הסיבות לציות הנמוך לארנונה בחברה הערבית היא העוני של הערבים. הארנונה, כאחוז מסך הכנסות המשפחה, גבוהה ב-50% אצל משפחות ערביות בהשוואה למשפחות עניות יהודיות.
זאת ועוד, חאג' חישב ומצא כי גם אם הרשויות הערביות המובילות יגבו 100% מהארנונה שלהן, עדיין הדבר יכסה רק 52% מהוצאותיהן. הסיבה לכך היא שכמעט שאין ארנונה עסקית אצל רשויות ערביות. הארנונה למגורים בתחומן מהווה 66% מההכנסות, לעומת 43% ברשויות היהודיות - וכמעט בלתי אפשרי לרשות מקומית להתקיים על סמך ארנונה למגורים בלבד.
מדוע אין ארנונה עסקית ברשויות הערביות? גם בגלל הכאוס הנדל"ני השורר בהן, אך בעיקר משום שאין להן שטחים לפתח בהם אזורי תעשייה. אף שהרשויות הערביות ממוקמות בפריפריה המרווחת, באורח מובהק הן מאוגדות כמועצות מקומיות (כל כפר הוא מועצה נפרדת), ואילו השטחים הפתוחים עם אזורי התעשייה החדישים מאוגדים תחת המועצות האזוריות היהודיות הסמוכות. באופן פרדוקסלי, במקומות רבים בישראל יש אזורי תעשייה הגובלים ביישוב ערבי ובנויים על האדמות שהופקעו מאותו יישוב, אך כל ההכנסות ממנו זורמות לכיס של המועצה האזורית היהודית.
בפועל, המדינה הותירה את היישובים הערביים בלי מקורות הכנסה - דבר המדרדר את רמת השירותים העירוניים, וגורם להגירה שלילית ולפגיעה במוטיווציה לשלם ארנונה. המדינה אמנם תומכת בהם באמצעות מענקי איזון, אך בלי פיתוח של מקורות הכנסה עצמיים ובלי שיפור ברמת הניהול המקומית הערבית - התוצאה היא רשויות שקיומן תלוי במענקי האיזון של משרד הפנים - והן אינן מצליחות להתקדם, להשתפר ולצמוח.
הרשויות הערביות כושלות - עם לא מעט עזרה מצדנו
מירב ארלוזורוב
13.1.2011 / 6:59