הרשת אינה של חברות התקשורת

>> למי שייכת הרשת? האם היא שייכת למיליארדי גולשים בכל העולם, שצורכים טונות של מידע ותוכן, ומנגד מייצרים תוכן גולשים משוחרר מזכויות יוצרים? האם היא שייכת לגופי התוכן הגדולים, שמעלים אליה יותר ויותר מהתוכן היקר שלהם המוגן בזכויות? או האם ייתכן כי הרשת היא בכלל רכושם של חברות התשתיות, שהשקיעו בפרישת קווי התקשורת והשרתים שלמעשה מהווים את הרשת הפיסית?

סוגיה זו היא ליבת הדיון בנושא נייטרליות הרשת, שהתחדד נוכח הצטרפות עולם תוכן הווידיאו לרשת. האם זו זכותם של בעלי התשתיות ליצור לעצמם מודלים עסקיים חדשים שמתבססים על גישה מותנית רשת? כבר כיום חברת הבזק של העולם מבססים את המודלים שלהם על אפליה בין לקוחות. מי שמוכן לשלם יותר, מקבל מהירות גלישה מהירה יותר. אפליה זו הפכה למקובלת, אך עתה מבקשות החברות להרחיב את הגמישות שלהן להפלות בין גולשים. מבחינתן, לא רק המהירות תקבע את המחיר הגישה לרשת, אלא גם סוג התוכן שהגולש צורך.



גולש שרוצה גישה איכותית לתוכן וידיאו, כלומר לתוכן הדורש יותר משאבים מהרשת, ייאלץ לשלם יותר. רוצים לצפות באמצעות האינטרנט ב"ארץ נהדרת" ללא קפיצות ועצירות? שלמו לחברות התקשורת עוד כמה שקלים מדי חודש.



האפליה האמורה אינה נותרת ברמת הגולש בלבד. חברות תשתית התקשורת עשויות להפלות גם בין יצרני התוכן. ירצה ערוץ טלוויזיה או חברת הפצת סרטים להציע את התוכן שלו לקהל הגולשים? ייאלץ לשלם יותר לחברת התשתיות כדי שזו תדאג כי הגולשים יקבלו שירותי וידיאו איכותיים.



יש שיגידו כי זכותן של חברות התקשורת לעשות בתשתית שלהן כאוות נפשן, שהרי מדובר בתשתיות פרטיות. גישה זו תומכת למעשה בהנחה כי הרשת היא אינה נכס ציבורי אלא נכס הנמצא בבעלות מלאה של חברות התקשורת ובעלי המניות שלהן, ולפיכך יכול לשמש אותו לשם מיקסום התשואה לבעלי המניות, גם האם הדבר כרוך באפליה. כידוע, אפליה בעולם העסקי, היא מקור רווח נהדר.



תפקידו של הרגולטור הוא להבהיר לחברות התקשורת, ובעלי המניות שלהן, כי הרשת היא לא שלהן, אלא של ציבור הגולשים. חברות התקשורת אכן השקיעו כסף רב בהנחת התשתיות, על כן זכותן לדרוש תשלום עבור הגישה לרשת. עם זאת, התוכן שעל הרשת הוא לא שלהן ואינו יכול לשמש אותן לעשיית רווח.



לפני כשלושה שבועות נעשה צעד מהותי קדימה לקראת קביעת עתידה של הרשת, כשנציבות התקשורת האמריקאית (fcc) יצרה תקדים וקבעה כי הרשת אינה נכס של חברות התקשורת. ה-fcc קבע לראשונה מדיניות מוסדרת בנוגע לנייטרליות הרשת.



ההחלטה, שבושלה במשך שנים של דיונים ומאבק משפטי מול חברת הכבלים הגדולה בארה"ב (comcast) קובעת כי חברות התשתית הקווית לא יוכלו לחסום שום תוכן כל עוד הוא חוקי. כמו כן, קבע ה-fcc כי החברות לא יוכלו להפלות פריט תוכן אחד ממשנהו, כלומר לא יוכלו לגבות תשלום גבוה יותר מגולשים או גופי תוכן, עבור העברת תכנים על הרשת.



בעקבות ההחלטה של ה-fcc, פרסם האקונומיסט לפני שבועיים וחצי מאמר שדן בהשלכות ההחלטה. האקונומיסט תהה מדוע המאבק לנייטרליות הרשת מעסיק מאוד את רשויות התקשורת האמריקאיות, בעוד באירופה הוא לא עורר תשומת לב דומה. המסקנה שלו היתה כי קיים קשר הדוק בין נייטרליות הרשת ובין רמת התחרות בשווקי התקשורת. בשווקים שבהם אין תחרות גבוהה, החברות יכולות לנצל את מעמדן לשם יצירת רווח נוסף תוך פגיעה בנייטרליות הרשת. מנגד, בשווקים שבהן קיימת תחרות קשה, התחרות עצמה מהווה גורם מווסת, שמונע פגיעה בצרכן. התחרות בישראל בתחום תשתיות התקשורת דומה יותר לארה"ב מלאירופה. באירופה קיים כבר שנים שוק סיטוני של תשתיות תקשורת קוויות, בעוד בישראל ובארה"ב אין. לקוח אירופאי יכול לבחור מבין שורה ארוכה של חברות תקשורת שמהן הוא יכול לרכוש את שירותי האינטרנט שלו. בישראל ובארה"ב יש דואופול - חברת הטלפון וחברת הכבלים. בשוק דואופולי יש חשיבות רבה יותר לרגולציה שתשמור על רשת האינטרנט בידי הציבור ולא תאפשר לחברות לנצל אותה לשם אפליה, ויצירת רווח נוסף.



התחרות הנמוכה בישראל חייבת לעורר את משרד התקשורת. מלבד הרחבת התחרות, המשרד חייב יהיה להיות אקטיבי הרבה יותר בקביעת מדיניות ברורה בתחום נייטרליות הרשת.



משרד התקשורת עדיין לא יצר לעצמו את הכלים הנדרשים כדי לאכוף נייטרליות רשת על מפעילי התקשורת. כמו החלטות רבות שהתקבלו במשרד בשנים האחרונות, ההחלטה הנוגעת להגבלת חברות הסלולר היא תוצאה של כיבוי שריפה נקודתית ואינה מהווה לכשעצמה מדיניות ארוכת טווח מוסדרת. אמנם החלטה זו מצביעה על כיוון חיובי, אך עבודתו המשפטית של משרד התקשורת לפניו. הוא עדיין צריך לקחת את הוראות החוק המעורפלות ולהפוך אותן לדרך אבנים צהובות עליהן יחויבו חברות התקשורת ללכת. לשם כך, חייב המשרד להציב את הטיפול בנושא גבוה יותר בסדר העדיפויות שלו ולהיערך למאבק מול חברות התקשורת.