>> כולנו מודעים לבעיות הכלכליות של העולם המפותח: משברי החוב בכמה ממדינות אירופה ומצבה הכלכלי השפוף של ארה"ב, שמדפיסה עוד ועוד כסף ומגדילה את היקף החוב בניסיון להמריץ את הכלכלה. השאלה אם צעדי המדיניות השונים - קיצוצים באירופה מול פזרנות בארה"ב - יישאו פרי, ולא פחות חשוב, מתי, עדיין פתוחה.
הממשל בארה"ב מנסה לעשות משהו שלא נוסה בעבר - לשמור על רמת הפעילות הכלכלית הנוכחית ולהצמיח אותה מהר מספיק כדי להגדיל את התעסוקה באמצעות הסתמכות על גירעונות גדולים והדפסת כסף - מתוך הנחה או תקווה שהבעיות שמהלכים אלה ייצרו בעתיד יוכלו להיפתר במחיר נסבל. ימים יגידו אם השיטה הזאת תוכיח את עצמה.
כדי להשיג מטרות אלה, ארה"ב חייבת לשמור על רמת הצריכה הפרטית של אזרחיה. זהו חשבון פשוט שקשה להתחמק ממנו. כ-70% מהתוצר בארה"ב מבוסס על צריכה פרטית. בדרום-מזרח אסיה ובסין היחס הזה הוא 40%, ובמערב אירופה הוא כ-55%. בישראל, אגב, הנתונים דומים לנתונים באירופה. באופן מפתיע, או שלא, יש מדינה אירופית אחת שקרובה לנתוני ארה"ב - קוראים לה יוון. המשמעות פשוטה: ירידה של 5% בצריכה הפרטית בארה"ב תשפיע באופן קשה על התוצר ותוריד אותו ב-3.5%.
כדי לפצות על ירידה כזו יידרשו יתר מרכיבי התוצר - בהם ההשקעה, הצריכה הציבורית והיצוא - לעלות ב-11%-12%. קשה לראות כיצד משיגים עלייה שכזאת, במיוחד נוכח הגירעון התקציבי העצום. בגרמניה, לעומת זאת, ניתן לקזז ירידה של 5% בצריכה הפרטית, שתגרע 2.8% מהתוצר, בגידול של 6.4% בלבד בצריכה הציבורית ובהשקעה. בסין, שבה הצריכה הפרטית נמוכה עוד יותר, קל בהרבה לפצות על ירידה בצריכה הפרטית. ירידה של 5% בצריכה בה תצמצם 2% בלבד מהתוצר, ואז תספיק עלייה של 5% בהשקעה ובהוצאות הממשלה כדי לחפות על כך.
תלות כלכלית, בעיה פוליטית
התלות של כלכלת ארה"ב בצריכה הפרטית היא בעיה מבנית היסטורית, המעמידה אותה במצב פגיע. עד עתה הפגינו הממשלים נכונות אפסית להתמודד עם התלות הזאת. הבעיה היא שכדי לשנות מעט את היחס שבין צריכה פרטית להשקעה והוצאה ציבורית נדרש הממשל לנקוט שורת צעדים שיעלו לו כנראה באובדן השלטון.
אם היה מדובר בהגדלת ההשקעה והצריכה הממשלתית תוך השארת רמת הצריכה במקומה, ייתכן שמדיניות כזו היתה עוברת, אלא שאין שום אפשרות לעשות זאת. אין בכלכלה יש מאין, ואי אפשר להגדיל את היקף ההשקעה והצריכה הציבורית מבלי לפנות לכך מקורות אחרים. המקורות האחרים יכולים להיות רק בצריכה הפרטית, שממנה יש לגרוע.
כדי להבין את גודל הבעיה בכושר התחרות של ארה"ב, הנה דוגמה. האזרח האמריקאי משלם הרבה פחות מסי קנייה ומע"מ על מוצרי צריכה מעמיתיו בצרפת ובגרמניה, והרבה הרבה פחות על דלק. לכן האמריקאי נוסע ברכב בזבזני יותר משל עמיתו האירופי. מכיוון שהממשלות האירופיות גובות יותר מסים מהממשל בארה"ב, הן יכולות לספק לאזרחיהן מערכת רכבות מודרנית שבה המהירות הממוצעת היא 200 קמ"ש, לעומת 100 קמ"ש בארה"ב. מנגד, המיסוי הגבוה באירופה מקטין את המוטיבציה לעבוד.
לכאורה אין עדיפות לגישה זו או אחרת. בארה"ב מעדיפים לנסוע ברכב גדול ולא ברכבת מהירה, לקנות יותר מוצרי צריכה, לעבוד יותר וליהנות פחות מפנאי. ואולם יש בכל זאת הבדל מהותי. אילו עודף הצריכה האמריקאי היה מיוצר או מופק בארה"ב, המשוואה היתה מתאזנת, אלא שאין זה כך. מוצרי הצריכה הנוספים או חביות הנפט הנוספות הנצרכות בארה"ב מיובאים אליה, בעוד שההשקעות באירופה ובסין ברכבות מהירות ובשיפור תשתית הכבישים הן הוצאות מקומיות ברובן.
הממשל האמריקאי הגיע למסקנה שיש לו בעיה ברמות ההשקעה במשק, והחל להפנות תקציבים לפרויקטי תשתית ארוכי טווח כמו רכבות מהירות וחידוש כבישים ומבני ציבור. ההשקעה הזאת נראית הגיונית, שכן מי שבוחן את היקפי ההשקעה בתשתיות בארה"ב על פני עשרות שנים מגלה שחיקה מתמשכת, שהביאה אותה לפיגור תשתיתי ניכר אחר מתחרותיה.
בעוד היקף ההשקעה בפרויקטים הנדסיים תשתיתיים כמו כבישים, גשרים וסכרים ירד בעשורים האחרונים בעקביות, היקף ההשקעה בפרויקטים הנדסיים המיועדים לצריכה פרטית דווקא עלה. ניתן לנסח זאת כך: השקעה ציבורית בגשרים, כבישים וסכרים - אאוט! השקעה פרטית במלונות ענק קיטשיים בלאס וגאס ורכבות הרים מפלצתיות בפארקי שעשועים - ?ין.
אלא שאליה וקוץ בה. העברת מקורות להשקעות ארוכות טווח בתשתית, שימשיכו להניב תועלת לדור הנכדים של אזרחי ארה"ב, נראית נכונה, והיה ראוי לבצעה כבר לפני שנים. אלא שהציפייה כי המהלך יתבצע ללא פגיעה בצריכה הפרטית אינה ריאלית.
חוסר יכולתו הפוליטית של הממשל להתמודד עם דעת הקהל והעובדה שאין לו רוב בבית הנבחרים מונעים ממנו לומר לציבור האמריקאי את האמת: אין שום דרך לממן לאורך זמן את קפיצת המדרגה הנדרשת בתחום התשתיות מבלי לפגוע בצריכה הפרטית.
בכלכלה יש מקורות מוגבלים, וארה"ב כבר מגרדת את תחתית החבית בניצול מקורותיה. אם תרצה לבחור בדרך הנכונה, עליה לומר לאזרחיה שעליהם לוותר על צריכה פרטית בהווה כדי להשאיר לילדיהם ונכדיהם בסיס כלכלי טוב יותר. זה מה שהוריהם וסביהם עשו עבורם בשנות ה-30, ה-40 וה-50, זה מה שאזרחי סין עושים כיום - וזה מה שלא נעשה בארה"ב ב-30 השנה האחרונות.
האם יהיו לממשל אובמה האומץ והיכולת לומר זאת לציבור? אני מסופק. ייתכן שנדרש גל משברי נוסף כדי שאזרחי ארה"ב יפנימו את התובנה: כך אי אפשר להמשיך - צריך לשלם את המחיר של שנות הפזרנות הגדולה.
הכותב הוא מנכ"ל פסגות קומפס השקעות ומנהל מחקר חו"ל בפסגות. הכתבה התפרסמה בגיליון ינואר של מגזיןthemarker ליועצי השקעות
מי יגמול את אמריקה מקניות
דורון צור
16.1.2011 / 7:16