על אף מצב הרוח המרומם שביבי משדר, המצב במדינה במלה אחת: רע. בשתי מלים: רע מאוד. חוץ מהכלכלה, המדינה על סף קריסת מערכות במישור המדיני והערכי. או כהגדרתו של אהוד יערי: פריצות הדרך אצלנו הן בעיקר לתוך המבוי הסתום.
ההכרה של מדינות דרום אמריקאיות במדינה הפלסטינית שלא קיימת עלולה להתפשט ככתם דיו על נייר סופג. מדינות דרום אמריקה היו בין הראשונות שהכירו בישראל ב-1948, אך הכרה זו באה אחרי שהאו"ם הכריז על הקמת המדינה. "הכרה" במדינה שאינה קיימת עלולה ליצור מצבים שאין לנו סיבה לייחל להם. ביבי חסר את היצירתיות המנהיגותית ליזום את קידום השלום. כפוליטיקאי הממוקד בעצמו הוא סופר את השנים שנותרו לו עד סוף כהונתו. הוא ממזמז את המו"מ עם הפלסטינים ומתמקד באיום הגרעיני האיראני.
מערכת הבחירות למי שזוכר מוקדה בלוח שעונים, ליצירת השוואה בין עליית הנאציזם לבין היום שבו יהיה לאיראן נשק גרעיני. מאז הוא קוצב זמן או מעין אולטימטום לעולם: אם אמריקה לא תפעל ישראל תכה את איראן. ממשל אובמה לא אוהב את התראותיו ורואה בהן הסחת דעת מהצורך לעשות את הוויתורים הנדרשים ממנו למען הסדר עם הפלסטינים.
כשהנשיא בוש הבן פלש לעיראק על בסיס ידיעות מוטעות שבידי סדאם חוסיין נשק להשמדה המונית, הוא נשען לא מעט על מידע מישראל. הממשל לא אוהב את העובדה שהיא דוחקת לפעולה צבאית ורואה בה תירוץ לאי התקדמות בנושא הפלסטיני. לא במקרה סגן הנשיא האמריקאי האיץ בביבי להוריד את הטון.
בניהול מדינה אין ואקום. חוסר המעש של גולדה מאיר הוליד את מלחמת יום הכיפורים. האינתיפאדה הראשונה פרצה בגלל סרבנותו של יצחק שמיר. השנייה - בגלל כישלון ברק בתוכנית הבוסר שהציע לערפאת בקמפ-דייוויד.
וכך, מצד אחד ביבי לא מגלה טיפת יצירתיות בהשגת הסכם עם הפלסטינים ומהצד האחר הוא, ביחד עם ברק, משמיעים רמזים מצ'ואיסטיים שאם אמריקה לא תכה באיראן, אנחנו נכה. עצם המחשבה שישראל תהלום באיראן צריכה להעביר בנו צמרמורת. גם אם אמריקה תפעיל כוח צבאי, העורף הישראלי יהיה מטרה למאות טילים. ובכל אסון שיקרה, ישראל גם תספוג וגם תואשם בהצתת המלחמה. ואם אנו לא שנואים ומוחרמים די עד כה, אינני רוצה לנחש לאילו תהומות יידרדר מצבנו.
והנה, בנקודה הזאת, הפתיע מאיר דגן באמירה שלאיראן לא תהיה פצצה גרעינית לפחות עד 2015. לא זה מה שישראל של ביבי שידרה לאמריקה ולאזרחיה. ביבי זעם על דברי האיש שאך כמה ימים קודם הרעיף עליו מחמאות וחיבק אותו בחמימות. הוא אף גער בו על כך שדבריו מחלישים את מאמצי ישראל להילחם בגרעין האיראני. בקריקטורה מבריקה של עמוס בידרמן ב"הארץ" תואר ביבי כילד בגן שגנבו לו את הפצצה מהיד: כאילו דגן גנב לביבי את המלחמה. ביב כעס, משום שדגן העריך שסנקציות עדיפות על מתקפה ישראלית.
דגן הוא לא פוליטיקאי אלא מקצוען. אחרי שמונה שנים בתפקידו יש להערכתו המדינית משקל רציני. מה גם שיורשו במוסד, ראש השב"כ, הרמטכ"ל וקודקודים נוספים בצבא אינם ששים למתקפה צבאית על איראן.
כשביבי אומר "אני עוד אפתיע", יש המקווים שהוא מתכוון להתמקד באופציה של הסדר מדיני עם סוריה. המחיר ידוע והוא מחייב את ישראל לבלוע צפרדע גדולה. אך התמורה תהיה בעלת ערך דרמטי לשלומה ולביטחונה. מדובר במדינה היחידה בסביבה שהיא ערבית חילונית. בידיה היכולת לרכך את העוינות המבצעית של החיזבאללה והחמאס, יש לה האינטרס לזכות בגיבוי אמריקאי ולהצטרף ל"ערבים הטובים" באזור. הסדר כזה ידרבן את הפלסטינים להיות יותר גמישים.
מבחינתנו המחיר ידוע, אך כדאי להזכיר שמי שהעביר בכנסת ב-14 שעות את חוק רמת הגולן לפני כ-30 שנה הוא שהחזיר את כל סיני תמורת שלום.
ממילא לא נשאר הרבה כנרת לשכשך בה את הרגליים.
להתמקד בסוריה
יואל מרקוס
16.1.2011 / 7:16