על זכות ההתנגדות

למסע ההפחדה שבו פתח הימין נגד ארגוני השמאל, החל במעצרים שרירותיים של פעיליו והשלכתם לכלא, כמו במקרה של יונתן פולק, וכלה בוועדת החקירה הפרלמנטרית, יש מטרה ברורה אחת: לזהות את ההתנגדות לשלטון ולשלילת מדיניותו עם שלילת הלגיטימיות של המדינה.

הימין מנסה בכל כוחו להחדיר לתודעה הציבורית את התפישה שהשלטון הוא המדינה, ואינטרס השלטון זהה עם מטרות הציונות. חובה לאומית היא להוקיע בארץ ובעולם את השקר הגס הזה. חובה לאומית היא לחזור ולשנן שלא כל החלטה של הכנסת היא לגיטימית. בדמוקרטיה מוטלות על החקיקה מגבלות, כי תכליתו של משטר ליברלי-דמוקרטי היא שמירה על זכויות האדם, חירויות האזרח והבטחת השוויון. כאשר המוסד המחוקק מתנכר לחובות יסוד אלה, הוא שומט את הבסיס מתחת לתכלית קיומה של הדמוקרטיה. מאז המאה ה-17 מוכרת במחשבה הליברלית זכות התנגדות לשלטון הפוגע בזכויות היסוד, והיא מעמודי התווך של כל משטר חופשי.



באותה מידה חובה היא לסרב לחקיקה שתמנע מאזרחים ישראלים שאינם יהודים לגור ביישובים יהודים. עכשיו זה נכון: הסיסמה הישנה "יש"ע זה כאן" מתגשמת, וההתנחלות כובשת את ישראל. כי הרי משטר של הפרדה אתנית ודתית ממוסדת בתוך הקו הירוק הוא רק המשך טבעי למשטר האפרטהייד השולט כבר יותר מארבעים שנה בשטחים. מעתה יהיה זה לעג לרש אם נמשיך לדבר על דמוקרטיה ישראלית בלשון הווה. לכן, מי שישתפו פעולה עם הליברמניזם הזוחל, אם באורח פעיל ואם בהסכמה שבשתיקה, הם יהיו אלה שישאו באחריות לדה-לגיטימציה האמיתית של ישראל בעולם. רק שלא נתפלא ולא נתלונן על אנטישמיות כאשר יעלו בפרלמנט האירופי הצעות לשינויים דרסטים ביחסים עם ישראל. במציאות קשה זו, מי שמציל את כבודה של ישראל הם ארגוני זכויות האדם.



המסקנה המיידית היא שכאשר תוקם ועדת חקירה פרלמנטרית, שתפקידה היחיד הוא להטיל פחד על השמאל, ראוי יהיה להתעלם מקיומה ולסרב להופיע בפניה. אין לוועדה זו שום סמכות מוסרית או חוקית להכריח אזרח להתייצב לדיוניה. אם תרצה הוועדה לשמור על מראית עין של אוביקטיביות, יהיה עליה לפתוח בחקירה של כל מקורות המימון הזרים של כל הגופים הפוליטיים הישראלים, כולל מקורות מימון הבחירות של הליכוד וישראל ביתנו. חקירת גופי השמאל בלבד, בגלל אופיה המפלה והאלים, בגלל הדמגוגיה הזולה המלווה אותה, אינה ראויה כלל להתייחסות.



לבסוף, מאחר שדובר באחרונה רבות על האנלוגיה למקארתיזם, ראוי להדגיש שהמצב אצלנו חמור יותר מאשר בארה"ב של שנות ה-50. מצד אחד לבית המשפט העליון הישראלי אין מעמד חוקתי משוריין, והזלזול בו רק מתפשט, ואילו בארה"ב, בית המשפט העליון הוא זה שבסופו של דבר בלם את התופעה. מאידך, בניגוד למקארתי, ליברמן הוא מעמודי התווך של השלטון, והמקארתיזם שולט כבר בממסד הפוליטי עצמו. כפי שכבר קרה בעבר באירופה, עלול הליברמניזם לחסל בהדרגה את שארית הימין הליברלי, והחברה הישראלית עוד תשלם מחיר כבד על אובדן דרכה של האליטה הפוליטית שלה.