להישאר מחוץ ללבנון

המשבר שפרץ השבוע בלבנון ביוזמת חיזבאללה משקף את המציאות הבלתי אפשרית השוררת אצל השכנה הצפונית. ישות פוליטית רב-עדתית, שעשרות שנים ניסתה לשמר איזון כוזב אך מייצב בין מרונים, סונים ושיעים (ולקינוח גם דרוזים); חוסה בצלה של סוריה, שלא הכירה בעצמאותה; נקרעה במלחמות אזרחים ובמאבקי מיליציות משפחתיות; נאלצה שוב ושוב להזמין התערבות מערבית וערבית; ונכנעה לשתלטנות אש"ף, שהקים בה מדינה בתוך מדינה בדרום.

פלישת צה"ל ללבנון ב-1982, תולדת החלטה שערורייתית של ממשלת מנחם בגין ואריאל שרון, האיצה את עליית ארגוני השיעים, אמל ובעקבותיו חיזבאללה. איראן המהפכנית פרשה את חסותה על חיזבאללה, ישראל התעקשה להעלות לראשו מנהיג צעיר, מוכשר ונמרץ, חסן נסראללה, במקום עבאס מוסאווי שבחייו התנקשה, ובהדרגה הלכו נסראללה ואנשיו והשתלטו למעשה על ביירות. מלחמת 2006 לא שינתה עובדה זו. למרבה הפלא, לא עשו זאת גם ההתפתחויות בעקבות רצח ראש הממשלה רפיק חרירי - הוצאת הכוחות הסוריים מלבנון, הקמת תנועה בראשות בנו של חרירי, סעד, והגעתו לראשות הממשלה. סעד חרירי משל בחסד רוצחי אביו וסוריה.



עד השבוע, כששיקולי נסראללה גרמו לו לטרוף את הקלפים, לקראת פרסום דו"ח בית הדין הבינלאומי לחקירת רצח חרירי. מישהו - החיזבאללה או מי מאנשיו - אמור להיות מופלל בדו"ח. יומרת נסראללה להיות "מגן לבנון" תתפורר. בצר לו, העדיף לנקוט יוזמה, להוכיח את חיוניותו למניעת מלחמת אזרחים מחודשת ולהזמין סלחנות כלפיו. כאילו אמר, לא חשוב הרצח ההוא - חשוב למנוע טבח אלפי לבנונים עכשיו.



נסראללה עלול להסיט את האש, פשוטה כמשמעה, ממנו לעבר ישראל. אבל זו בדיוק העת שהמשכיל יידום בה, יעקוב מבחוץ, ישמור על כוננות וינצור את נשקו. זהו אתגר לממשלת ישראל וכמדומה גם מבחן אחרון להשפעתו הממתנת של הרמטכ"ל היוצא, גבי אשכנזי: להתאפק ולא להיגרר למעורבות נוספת בלבנון.