הניהול הכושל של האוניברסיטאות נמשך

>> הבשורה הגדולה של תקציב המדינה הדו-שנתי שאושר באחרונה היא ללא ספק הרפורמה בהשכלה הגבוהה.

לאחר עשור אבוד של ייבוש תקציבי מצד משרד האוצר, חברו יחד הוועדה לתכנון ותקצוב (ות"ת) בראשות פרופ' מנואל טרכטנברג, משרד החינוך ומשרד האוצר, וסיכמו על תוכנית שש שנתית למערכת ההשכלה הגבוהה. בבסיסה זו יותר תוכנית הבראה מאשר רפורמה, משום שעיקר התקציבים יושקעו בהחזרת מוחות של מדענים ישראלים צעירים מחו"ל, וכך להחיות את המערכת כולה.



ואולם צריך להבהיר שהתוכנית, ברוכה ככל שתהיה, חסרה אלמנטים קריטיים כדי לענות באמת להגדרה של רפורמה. על רובם דנה הנהגת הסטודנטים עם ות"ת ומשרדי האוצר והחינוך במו"מ ארוך ומתיש לאורך שנה תמימה, שבסופו לא הושגו הסכמות. ההחמצה הגדולה של הרפורמה הנוכחית היא שהיא אינה מתיימרת לשנות את הניהול הקלוקל של מוסדות ההשכלה הגבוהה.



הסטודנטים הלומדים במוסדות, כמו גם הסגל האקדמי והמינהלי, לא היו צריכים את דו"ח מבקר המדינה מ-2009 בנושא חריגות השכר האדירות באקדמיה כדי להרגיש שמשהו כאן לא מתנהל נכון. שנים ארוכות של ניהול כושל ולא נטול אינטרסים השאירו הרגלים רעים למנהלים הנוכחיים של מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל, ובראשם החשש הפרנואידי ממש משקיפות ציבורית.



בכל פעם שמישהו דורש שספרי התקציב של המוסדות ייפתחו לציבור, כנהוג במוסדות מובילים בעולם דוגמת אוקספורד, קיימברידג' וייל, מזדעקים ראשי המוסדות נגד "הפגיעה בחופש האקדמי". ואולם מהו חופש אקדמי אם לא החופש לחקור וללמד ללא הכוונה ממשלתית בוטה, החופש לחפש את האמת ללא משטרת מחשבות? מה בין זה לבין דיווח שקוף ומהימן לציבור, שמכספו מממנים את מערכת ההשכלה הגבוהה, אודות המשכורות המשולמות לעובדי המוסד? למה שאזרחי ישראל לא יידעו כמה כסף הושקע בהקמת מכון מחקר חדש או ברכש מכשור מתקדם? האם יש לנו מה להסתיר?



במוסדות המובילים בעולם מגדילים ועושים, ומפרסמים מדי שנה תוכנית עבודה מסודרת, שממנה נגזר תקציב הפעילות השנתי. את התוכנית הזאת כל אדם יכול לראות, להתעניין ולבקר. ואצלנו? לא תמצאו תוכניות כאלה באתרי המוסדות. בחלקם הן אפילו לא קיימות.



שקיפות ציבורית ותכנון ארוך טווח, לצד הגדלת האחריותיות (accountability) של מוסדות ההשכלה הגבוהה הם ההחמצה של הרפורמה הנוכחית. עד שהמוסדות ילמדו לתכנן ולתקצב ולעבוד בצורה שקופה, כסף רק ימשיך להיזרק אל תוך החור השחור הזה, כאשר חלקו מנוצל היטב לקידום המדע והידע, וחלקו מבוזבז.



ניתן לקוות כי בניית תוכנית שש שנתית, המבטיחה יציבות כלכלית ויכולת תכנון ארוך טווח לכלל מערכת ההשכלה הגבוהה באמצעות הוועדה לתכנון ותקצוב, תאפשר לסטנדרטים הניהוליים של המוסדות המובילים בעולם "לעשות עלייה" לישראל, ויהיו בסיס מתאים לשיפור מערכת ההשכלה הגבוהה גם מבפנים.



אולי כך נוכל בעוד כמה שנים להסתכל על המערכת הזאת ולהתגאות לא רק בהישגיה המדעיים המופלאים והאנשים המעולים החוקרים ולומדים בה, אלא גם במערכת הניהולית המובילה אותה.



הכותב הוא יו"ר אגודת הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים