הטרדה מינית מתחילה בסביבת עבודה עוינת

>> מה משותף לאורלי אינס מהמשטרה, לע' מהשב"כ ולש' ממשרד הביטחון? כולן התלוננו על הטרדה מינית.

ואולם יש עוד לפחות שני מכנים משותפים מבחינת אחריות המעסיקים להטרדה שעברו לכאורה. הראשון הוא העובדה שהתלונות הוגשו נגד עובדים בשירות המדינה. אין להסיק מכך כמובן שבשוק הפרטי אין הטרדה מינית, אך העובדה שתקנון שירות המדינה קובע מנגנון בירור מפורט, הדורש ממוסדות המדינה לערוך בירור יסודי ושקוף של תלונות, גורם אולי לחשיפה רבה יותר דווקא במגזר הזה, ומעניק הגנה רחבה יותר לנשים.



המאפיין המשותף הנוסף לתלונות אלה הוא אופיים ההיררכי של גופים אלה. לנציבות שוויון ההזדמנויות בעבודה הגיעו בחודשים האחרונים כמה תלונות על הטרדות מיניות - חלקן בחברות פרטיות גדולות וחלקן בגופים מדינתיים. כמו במשטרה, כמו בשב"כ וכמו בחברות פרטיות גדולות רבות במשק, בראש הפירמידה עומדים גברים, שרבים מהם העבירו תקופה ממושכת בצבא. במודע או שלא במודע, מייבאים רבים מהם נורמות הנהוגות בצבא גם לסביבה התעסוקתית.



אמנם רבים מהמעסיקים כבר הפנימו את האחריות המוטלת עליהם בנוגע להטרדה מינית ישירה - פיסית או מילולית - שבה המטריד מציע קידום או ביטחון תעסוקתי תמורת יחסי מין. הפרה בוטה זו של החוק למניעת הטרדה מינית אנו רואים פחות ופחות, לאחר שבשנים האחרונות המעסיקים הבינו את אחריותם לנעשה במשרדי הארגון שלהם.



ואולם ההבנה שעדיין לא חילחלה היא שאחריות זו מתחילה הרבה לפני ה"נגיעה האסורה". האחריות הזאת מתחילה בתרבות הארגונית ההיררכית המאפשרת יצירת "סביבה עוינת" במקום העבודה. סביבה עוינת היא סביבה שבה נשים עובדות צריכות לנוע באי נוחות בכיסאן בשל ההתייחסות למיניותן במקום העבודה.



כך למשל, נשים שבמקום העבודה שלהן נוהגים הקולגות לגלוש באתרי סקס, או לבחור כשומר מסך תמונות של נשים ערומות - הן גם נשים מוטרדות. אלה נשים שמגיעות לעבודה כשהן מתכוננות לעוד יום של אי נעימויות, מבוכות וחוסר שקט.



אשה מוטרדת מינית במקום עבודתה לא רק אם נגעו בה בניגוד לרצונה, אלא גם אם שואלים אותה בבדיחות הדעת, לכאורה: "עם מי שכבת כדי לקבל את התפקיד?", גם אם אומרים לה "זו הפעם האחרונה שאני לוקח אשה לצוות", וגם אם מבקשים ממנה לבדוק מפרטים של כדורים להגברת אונות כחלק מעבודתה השוטפת. כל אלו הן רק דוגמאות אחדות מתלונות שהגיעו לנציבות השוויון בחודשים האחרונים.



סביבת עבודה עוינת נוצרת פעמים רבות בגופים היררכיים שבהם שוררת הנחת יסוד בלתי רשמית כי ניתן להתייחס למיניותן של נשים באופן טבעי, כמו קישוט על הקיר. בגופים אלה לוקחים לעצמם עובדים בכירים חירות להתייחס לקולגות או לעובדות זוטרות כאובייקטים מיניים וכפרטנריות להתבדחות על מיניות.



תקנון שירות המדינה מתייחס לסביבה עוינת באופן מובהק כאל הטרדה מינית. החוק לא קובע זאת מפורשות, אך הפסיקה אימצה פרשנות זו בכמה פסקי דין, מתוך תפישה שהמעבידים אחראים לא רק להטרדה המינית הישירה, אלא גם ליצירת הסביבה העוינת לנשים. חוק הטרדה מינית דורש ממעבידים לאפשר לנשים סביבת עבודה בטוחה, שבה ההערכה המקצועית נובעת מהכישורים ולא רק מהמראה. מדובר ברמת המניעה ולא רק באופן הבירור לאחר מעשה. בישראל 2011 נראה כי המעבידים כבר החלו להבין שהם אחראים להטרדה מינית במקום העבודה, אך הם שוכחים כי הסביבה העוינת שהם מאפשרים בתוך הארגון שלהם מהווה הפרת חוק כשלעצמה, ויוצרת את הקרקע הפורייה להטרדה המינית הבאה.



הכותבת היא נציבה אזורית של תל אביב בנציבות שוויון הזדמנויות בעבודה