ממש כמו האכזבה שספגנו לא מזמן מ"הבקתה הכפרית השוכנת בחורשת יער לחוף הים", שהתגלתה כצימר עלוב עם תקרה נמוכה ומיטה מתפרקת, שפיסת כחול לא נראתה ממנו אפילו עם משקפת - כך נהפכה מסעדת החלומות, הראשונה שלנו ל-2011, למוסד קולינרי שולי ומבאס.
מיד כשנכנסנו לאלגונקווין, השוכנת במושב בניה (קצת דרומה ליבנה), הבנו - ההתרשמות הראשונית שלנו, שנסמכה בעיקר על שיטוט קצר באינטרנט, היתה כנראה חיובית מדי. למה באנו הנה? בגלל הציטוטים הבאים: "אלגונקווין, מסעדה מהאגדות, שוכנת במבנה אדריכלי יפהפה, טובלת בירק ובהוד. חלל המסעדה קטן ואינטימי ומעוצב בפאר אלגנטי מעודן, המואר רכות באור נרות קסום. התפאורה הסובבת, המטבח הצרפתי-איטלקי המגיש מנות איכות מוקפדות והאירוח הביתי החם יוצרים חוויה מרגשת וייחודית. השולחנות מחופים במפות מגוהצות וערוכים יפה. המסעדה מציגה אוכל בניחוח אירופי בסגנון צרפתי-איטלקי. כל זה יוצר אווירה כפרית אלגנטית ומהווה אלטרנטיבה מושלמת לעריכת אירועים אינטימיים וחגיגיים במיוחד במסעדה, או במרפסת הרומנטית הפתוחה. באלגונקווין גם חדר פרטי לאירועים מרגשים כמו הצעות נישואים (מומלץ ביותר)".
מפתה, נכון? אפילו אנחנו, שכבר התחתנו פעם אחת, די מזמן, נפלנו מהתיאורים האלה בשבת החורפית של תחילת 2011. "ארוחה מלאה עולה 160 שקל לאדם", אמר בעל הבית בטלפון, כשהזמנו מקום. זה לא זול, חשבנו, אבל גם אם המציאות רק קרובה לתיאור, בטח נצליח להחזיר את החברים התל-אביביים שלנו לגבולות גוש דן שבעים ומרוצים.
מתברר שלא, ושהמרחק בין התדמית למציאות כמוהו כמרחק בין תל אביב ליבנה. ראשית, דבר בחלל המסעדה לא היה מושקע או נעים במיוחד. להפך, המקום אינו מסודר, השקט כמעט מדכא, ולסועדים אין כלל תחושה שמישהו רוצה שיהיה להם כיף. ובעיקר, האוכל. לא רק שהוא לא מוצלח במיוחד, נראה שהוא מיועד לאנשים בעלי קיבה מצומקת או שלא ממש אוהבים לאכול. כך או כך, זכינו בתחושה של מסעדה קמצנית ולא מתחשבת.
למנות הראשונות קיבלנו פטריות לוחשות במחבת (טעים אבל לא מתוחכם. הגימיק של המחבת השחורה הלוהטת, המוגשת לשולחן תוך אמירת "תיזהרו, זה ממש חם", כבר לא עושה לנו את זה); חצילים מגולגלים (בגבינת עזים ובזיליקום) וסלט חסות (עם עלי בייבי, תפוזים, שקדים ורוטב הבית - "באף מקום לא תמצא רוטב כל כך מיוחד, אני אפילו לא יכול לגלות לכם מה יש בו", לחש בעל הבית). כל ארבע המנות הראשונות (היה עוד סלט ירקות אחד) היו סבירות, אבל פשוטות, קטנות ועשויות מחומרי גלם זולים.
האכזבה הגדולה הגיעה עם המנות העיקריות. כך, כתוספת לצלע לבן (סטייק שהיה לא רע בכלל) קיבלנו, תחזיקו חזק - כף אורז. אשכרה חשבו במטבח הביתי המהולל שכמה גרגירי אורז יספיקו לנו? מה גם שאורז כתוספת לסטייק הוא בחירה שדורשת הסבר. התשובה של בעל הבית, שהשפית, שהיא במקרה גם אשתו, בוחרת תוספות לפי היצירתיות והתחושות שלה באותו רגע - לא מקובלת.
מזמיני הדגים קיבלו חצי דג ברמונדי קטן ("זה קטן מכיוון שזה פילה", הסביר המלצר שהיה נחמד, אך לא כל כך מיומן). גם כאן התוספת התגלתה כצרה - פירה אדמדם (כלומר עם נגיעת בטטה) שלא רק שהיה מועט - אלא גם הוגש כמעט קר.
בסוף הארוחה התברר שההצעה של אלגונקווין לא כוללת מנות אחרונות או קפה (וגם לא שתייה קלה או טיפ) ולכן שילמנו 35 שקל על קינוח (אחד) שכלל שילוב של עוגה קטנטונת, סלטון פירות ופרופיטרול - ביס מכל דבר (האפשרות היחידה במסעדה). מכונת קפה כנראה לא היתה בנמצא, ולכן הזמנו תה.
20 שניות לאחר שיצאנו, בשעה לא מאוד מאוחרת של שבת, כשעוד עמדנו על המדרכה לנשיקות הפרידה המקובלות, כבו האורות בחוץ ובעל הבית יצא לאסוף את הפנסים. סיכמנו ששוב למדנו משהו על המוח האנושי ועל מגבלותיו, אבל שלפחות מצבנו טוב יותר ממצבם של אלה שאכלו כאן ערב קודם - בערב השנה החדשה גבו באלגונקווין 1,100 שקל לזוג.
חשבון, בבקשה
ההצעה: מנה ראשונה ועיקרית ב-160 שקל. טוב לביזנס: רחוק ומבודד. בשולחנות הסמוכים: כל מי שמבקרי המסעדות הצליחו לשכנע אותו. יתרון יחסי: אווירה כפרית שקטה. מישהו מטפל בך: בעל הבית הוא איש שיחה מעניין, אך המלצר לא מקצועי.
אלגונקווין, משק 21, מושב בניה (ליד יבנה). טל': 9421044-08
עסקית בשבוע | מנות קטנות, אכזבה גדולה
רותם שטרקמן
18.1.2011 / 6:55