>> "כל מה שהרשויות המקומיות רוצות זה שליטה בכסף - כי משק המים זו פרת מזומנים. אם לא השקעת במשך שנים את הכסף שקיבלת מהתושבים חזרה בתשתיות המים והביוב, אז לאן הלך הכסף?" - כך אומר מנהל מינהל המים והביוב העירוני ברשות המים, ישראל עינב.
עינב, המכהן גם כממונה על תאגידי המים, נהפך באחרונה לאחת הדמויות המושמצות בקמפיין שמנהלות נגדו הרשויות המקומיות. בראיון ל-themarker הוא החליט לשבור את שתיקתו: "קח ערים חזקות כמו תל אביב, רמת גן או גבעתיים. מערכת הביוב שלהן קורסת לחלוטין, וגם מערכת המים אינה ברמה שהיינו רוצים. העיריות הרוויחו ממשק המים עשרות מיליוני שקלים מדי שנה. הן מכרו את המים לתושבים ברווח עצום - ואת ההפרש לקחו למטרות שונות ומשונות במקום להשקיע בתחזוקה. את התאגידים הקימו כדי לפתור את הבעיה של התשתית הקורסת, ולכן הרצון של העיריות להחזיר אליהן את השליטה במשקי המים והביוב הוא דבר שאסור להסכים לו", אומר עינב.
"קמפיין מתוזמר"
בשבועות האחרונים עד הציבור הישראלי לקמפיין אגרסיבי שמנהל מרכז השלטון המקומי נגד תאגידי המים והביוב, שהפקיעו בעשור האחרון מידי הרשויות המקומיות את הטיפול במשקי המים והביוב העירוניים. משקים אלה היו במשך עשרות שנים מקור הכנסה חשוב עבור הרשויות, בזכות הפער שבין מחיר המים שרכשו מחברת מקורות לבין המחיר שגבו עבורן מתושביהן. הפער הגיע ל-200%-300% - אך לא הושב להשקעות נדרשות בתשתיות המים והביוב העירוניות, אלא נותב לתחומים אחרים.
בשורה התחתונה תשתיות המים והביוב ביישובים קרסו בעקבות היעדר השקעה - ובזבוז המים ברשויות כלל לא פוקח. כלומר, נוצר מצב של תת-השקעה שבא לידי ביטוי בבלאי מואץ בצנרות, באיכות מים ירודה, בשיעורי גבייה נמוכים או בשירות גרוע ללקוחות.
ב-2001 חוקק חוק תאגידי מים וביוב שהחל ברפורמה שתכליתה להפריד בין פעילות משקי המים והביוב לבין ההשקעות העירוניות - וליצור תאגיד עצמאי שידאג להחזיר את הכספים הנגבים בגין המים והביוב בחזרה להשקעות בתשתיות אלה. הרשויות, מצדן, התקשו להיפרד ממקור ההכנסה הפורה, ועיכבו במשך כעשור את מהלכי התיאגוד.
עיקר ההתנגדות הגיעה מכיוונן של הערים הגדולות, שדרשו לשמור לעצמן את הגמישות התקציבית. לבסוף נאלצו מרביתן להסכים לתיאגוד אגפי המים העירוניים בחברות עסקיות נפרדות וכיום פועלים 50 תאגידים המאגדים תחתם 85% מאוכלוסיית ישראל. שלושה תאגידים עירוניים נוספים נמצאים בשלבי הקמה, ובסיומה יטפלו התאגידים ב-94% מהאוכלוסייה.
אלא שחולשת השלטון המרכזי בימי ממשלת נתניהו לא נעלמה מעיני השלטון המקומי - שמנסה להשיב את הגלגל לאחור, ולהשיג לידיו חזרה את השליטה בתקציבי הענק של משק המים.
"יצא ספין שלפיו קיים קשר בין העלאת התעריפים לתאגידים - אף שאין שום קשר כזה", יורה עינב. "גם אם לא היו כיום תאגידים - מחירי המים היו עולים. מועצת רשות המים החליטה על הייקור משום שמשרד האוצר העביר את עלות משק המים והביוב לציבור - ולא לתקציב המדינה - כמו בחשמל", הוא אומר (ראו מסגרת).
"במקביל, הפסיקו הגשמים - והקמנו מתקני התפלה. עלות היתר של מים אלה גם נפלה עלינו. חיברו אחד לשני תחת קמפיין מתוזמר - וזו שטות מוחלטת".
"בטח שיש בזבוז!"
גם אם קיים בזבוז במנגנונים המנופחים של תאגידי המים - הרי ששיעורו במחיר המים לצרכן מינורי יחסית (ראו מסגרת). אבל בזבוז זה, למרבה האירוניה, מונצח דווקא באשמת הרשויות המקומיות, שמתעקשות לשמר אותו, בשל סירובן להליכי התייעלות בתאגידים.
"התכוונתי לקחת את קרית מוצקין, קרית אתא, קרית ים, קרית ביאליק ואת עכו - ולאחד את כולן תחת תאגיד אחד, שישרת 200 אלף נפש", אומר עינב. "במקום חמישה מהנדסי מים, חמישה משרדים וצי מכוניות - אוכל לנהל תאגיד אחד. אבל ראשי העיריות מונעים ממני. אם יאפשרו לי לרדת מ-50 ל-10 תאגידים - אני חוסך 100-150 מיליון שקל שמתבזבזים כל שנה בגלל שראשי העיריות רוצים ג'ובים. הם מונעים ממני למזג תאגידים כי הם רוצים בסופו של הליך תאגידים עירוניים.
"מדוע לא לאחד את רמת גן וגבעתיים? מדוע לא לאחד את קרית אונו, גבעת שמואל, גני תקווה וסביון? בנס ציונה יש 30 אלף תושבים - מי צריך שם תאגיד נפרד? ראש העין יכולה להתמזג עם פתח תקוה. הנה, אלעד הצטרפה לפתח תקוה מבלי שהתאגיד הוסיף ולו עובד אחד - כשבאלעד בוטלו כל המשרות בעירייה. בטח שזה בזבוז!", זועק עינב.
אז מה הטעם להמשיך בהקמת תאגידים?
"קודם העברתי את העדר גדה - ועכשיו המשימה שלי היא ליצור תשתית חוקית ופרקטית לאיחוד בין התאגידים. אלא שבשנים האחרונות קיימת התנגדות מוחלטת מצד ראשי העיריות להקים תאגידים רב-רשותיים. ראש העירייה רוצה שליטה, השפעה, כיבודים - ולכן מעדיף חברה עירונית. כזו שבה הדירקטורים חייבים בנאמנות לעירייה - גם אם האינטרסים של החברה מנוגדים. בתאגיד מים לעומת זאת, הדירקטורים מחויבים לפעול לפי האינטרס של התאגיד. התאגיד הוא עצמאי - ולא קשוב לעירייה. לכן זה לא נוח לה".
האם התאגידים הם בהכרח המבנה הניהולי האופטימלי במשק המים?
"התאגידים משקיעים כל שקל שיש להם בתשתיות, והכל עובר דרכי - ובאישורי. ביצענו סקר תשתיות בכל רחבי המדינה. כל תאגיד הכין תוכנית השקעות, משום שבתעריף המים נקבע כי התאגיד חייב להשקיע בתשתית כל שנה 3% משווי נכסי התשתיות. אם תיסע היום בלוד ובפתח תקוה תראה שהערים חפורות. ההשקעה בתשתיות מתחילה לקבל תפנית. אם ראש עיריית רמת גן אומר שאם אין נזילה - הוא לא משקיע, אז אני חולק עליו לגמרי.
"שנית, לתאגיד אין אינטרס להגדיל רווחים. לעירייה - כן. היא הרי רוצה דיווידנדים שאותם תוכל למשוך ולעשות בהם כרצונה. לי אין אינטרס ברווחים. אני מקבל את הדו"חות הכספיים מכל תאגיד, בודק את המשכורות ואת ההשקעות שם. לכל הוצאת שקל צריכים לקבל ממני אישור. הם לא יכולים לבצע עסקה או לקחת הלוואה ללא אישורי. זה עולם אחר.
"תראה מה קרה בשדרות רוקח בתל אביב לפני חודשיים. צינור בן 56 שנה - ותיק ב-26 שנה משהיה צריך להיות - התפוצץ בתוך האדמה. למה עיריית תל אביב שהרוויחה במשך שנים עשרות מיליוני שקלים מגביית המים לא החליפה את הצינור הזה? הרי אותו צינור בדיוק התפוצץ רק שנה לפני כן בשכונת בבלי בעיר, וגם אז העירייה לא החליפה אותו. אם כי ייאמר לזכותו של רון חולדאי שהוא מחליף באחרונה באופן נמרץ תשתיות מים - לפי החלטתו שלו, ולא בלחץ שלי".
ובכל זאת, יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, כינה את התיאגוד עושק.
"בוחבוט מסרב לקלוט רשויות נוספות לתאגיד המים והביוב שלו במעלות, תאגיד מעיינות זיו, שהיו מאפשרות לייעל מאוד את התאגיד שלו. עם אותו מנכ"ל ואותו מהנדס אפשר היה לתת שירות ל-100 אלף איש - ולא ל-40 אלף בלבד. אמרתי לו שראש עיריית עכו מוכן להצטרף לתאגיד שלו, ובוחבוט לא עשה עם זה דבר. ואגב, בוחבוט דיווח במשך שנים על 10% פחת מים - כשבדיעבד התברר כי פחת המים אצלו היה 25%. זה מה שנקרא 'טול קורה מבין עיניך'.
"בין ראש עירייה לבינינו יש ניגוד עניינים מובנה. ראש עירייה רוצה לסדר את הרחוב הראשי ולדאוג למראית עין - בעוד השיקולים שלי הם צנרת. אני גם לא אגף התשתיות. אני לא אשלם את עלות שיקום הרחוב. העירייה תנסה להפוך את התאגידים לאגף עירוני. אני מחליף צינור ומניח את הכורכר מעליו, ושהעירייה תעשה מה שהיא רוצה".
אינסטלטור ב-350 אלף שקל בשנה
למרות הרציונל הברור לכאורה בדבריו של עינב - מתקשה זה להתמודד עם הזעם מצד האזרח התמים שגילה לפתע, עם הקמת תאגיד המים העירוני, כי הוא מחויב בחשבון מים גבוה בעשרות ואף מאות אחוזים מזה שבו היה מורגל.
"החלפנו בשנים האחרונות מאות אלפי מדי מים. התוצאה היתה שחשבונות המים של לא מעט צרכנים התייקרו מאוד - כי שעון שמסתובב לאט מספק חשבון נמוך", משיב עינב.
"התקנו למשל אלפי שעוני מים במוסדות ציבור שהיו באחריות העירייה - שאפילו לא מדדה את צריכת המים שלהם. מדובר, למשל, בבתי כנסת, איצטדיונים, מסגדים או מקוואות. קח למשל את משרדי העירייה והמוסדות העירוניים בכללם. אלה אחראים ל-10%-12% מהצריכה העירונית. הם הצרכן הכי גדול היום של התאגיד. לכן יש עיריות שמפגרות בתשלום חובות המים שלהן לתאגידים. העירייה פתאום צריכה לשלם כסף לתאגיד. אם זה יחזור להיות עירוני - הגזבר יגיד שלא צריך לשלם. יש עיריות שחייבות כבר מיליונים לתאגידים".
ועדיין, תלונות רבות מופנות כלפי התאגידים מצד הציבור.
"רוב התלונות נעוצות בחיוב בגין הצריכה המשותפת. יש שעון ראשי לכל בניין, ויש מד מים לכל דירה. ההפרש שנוצר בין הצריכה הכללית לבין סכום הצריכות האישיות - זו הצריכה המשותפת. מדובר לרוב במים שמוזרמים לגינה, לניקוי חדר המדרגות, לחימום מים משותפים - או שמדובר בנזילה או שאחד השעונים אצל אחד הדיירים לא עובד - ואחרים נאלצים לשאת בתשלום.
"כל החריגות האלה לא חושבו עד כה - אבל ברגע שמדי המים חדשים יותר - אז הצריכה הריאלית נחשפת. התקשרה אלי אישיות בכירה מאוד וטענה שקיבלה חשבון מים גדול. לאחר בירור גילינו כי במשך עשרות שנים המונה שלו בקושי הסתובב. הוא התרגל לשלם 40 שקל בחודש - אבל צרך במאות שקלים. מקצועיות המדידה וההקפדה בגבייה - הן שהביאו לעלייה בחשבונות. אם הצרכנים חושבים שיש בעיה במדים - אז אנו לוקחים אותם לבדיקת מעבדה על חשבוננו, ואם הטענה מוצדקת - הצרכנים מקבלים זיכוי. יכול גם להיות שיש טעויות".
ואולי בכל זאת ניתן לקזז מהתעריף, למשל באמצעות קיצוץ הוצאות השכר בתאגידים.
"מחיר המים לצרכן הוא 10 שקלים למ"ק בממוצע - מתוכם רכיב התפעול בתאגידים הוא 1.7 שקלים. לפי החוק, אני אמור להעביר לתאגיד עובדים מושאלים מהעירייה למשך שלוש שנים. אלה עובדי כפיים ותיקים שעלות ההעסקה שלהם מסתכמת לעתים ביותר מ-250 אלף שקל בשנה. מצאנו אינסטלטור בעלות העסקה של 350 אלף שקל בשנה. זו עלות השכר שאני נדרש בה - כי זו היעילות שהיתה בעיריות".
כמה מים שותה פיל בגן חיות?
קשה להאמין כי מצוקת התושבים לבדה, ואפילו לא רובה, היא שהביאה את השלטון המקומי לפצוח בקמפיין האגרסיבי נגד התאגידים ורשות המים. יעיד על כך השימוש שעושה השלטון המקומי בטענה לייקור המים "ב-300% בתוך שלוש שנים" - המתייחס לא לתעריף המים הביתי, אלא דווקא לתעריף הגינון שבו מחויבות הרשויות המקומיות.
מכיוון שבעבר היו הרשויות גם ספקיות המים - את המים שהיו רוכשות ממקורות עבור השקיית הגינות בערים - הן היו "מוכרות" למעשה לעצמן במחיר עלות. כך, מדי שנה היו מוזרמים בלא בקרה 45 מיליון קוב להשקיית גינון ציבוריות - במחיר שסובסד בין היתר בכספי התושבים. "מדובר לעתים ב-30%-50% מההקצבה העירונית", מספר עינב. "עבור עיריית אילת למשל, מדובר במכה, כי היא משקה ללא הפסקה, ובכל זאת אנחנו מחפשים דרך לסייע לה. כך גם גן החיות בקריית מוצקין - הבייבי של ראש העירייה שם. מה לעשות שהפיל לבדו צורך 140 ליטר ביום?"
עם כניסת התאגידים נגמרה החגיגה. הרשויות חויבו בתשלום מלא עבור מי הגינון (בנטרול אגרת ביוב), מחיר המים זינק וצריכת המים פחתה דרמטית ל-25 מיליון מ"ק בלבד אשתקד. "חלק גדול מהחיסכון שנרשם במים נובע ללא ספק מן העובדה שהרבה גופים למדו פתאום כמה באמת עולים להם המים. היום רשות מקומית משלמת את המחיר הריאלי של מי הגינון, לא כספק - אלא כצרכן, ולכן היא משקיעה הרבה מחשבה בחיסכון", מאיר עינב פן אחר בייקור התעריפים לרשויות.
פן אחר הכרוך במעבר לטיפול מקצועי וייעודי במשק המים - הוא חשיפת שיעור הדלף (אובדן מים) האמיתי בתשתית המוזנחת של הרשויות המקומיות. אלה, כך התברר עם הקמת התאגידים, דיווחו עד כה בעצמן - ובלי כל ביקורת חיצונית, על שיעורי דלף נמוכים ורחוקים מהמציאות, תוך דאגה להסתיר את שיעורי הדלף האמיתיים מחשש לקנסות בגין חוסר יעילות בניהול משק המים, טוען עינב.
"רק כשהתאגידים הוקמו התחילה בדיקה רצינית של מאזני המים. אין רשות מקומית שבה הדלף לא קפץ בעשרות - אם לא ב-200% - מהדלף שעליו דיווחה קודם לכן", הוא מספר. "רוב התאגידים שינו את התמונה - ושמו בפני הרשויות ראי באשר לרמת ההשקעה השולית ורמת הגבייה הנמוכה במשק המים. במגזר הערבי, למשל, הפחת היה גבוה יותר מהגבייה בפועל".
אם כך, מדובר בפגיעה כפולה - גם אם מוצדקת - בתקציב השוטף של הרשויות.
"המדינה העניקה חצי מיליארד שקל לעיריות עבור הקמת התאגידים. כל עירייה קיבלה מענק התאגדות בגובה 400 שקל לכל תושב, שנועד לרכך לה את ההפסד השנתי ממחזור המים. שום עירייה לא קיבלה בום גדול כל כך.
"מוטי ששון (ראש עיריית חולון, א"ב) קיבל 38 מיליון שקל לפני שלוש שנים עבור התיאגוד. אחד המוזיאונים שלו הוקמו בזכותנו - ואולי כדאי שיקרא לו על שם התאגיד. אבל זה לא הספיק לו, וכחלק מההקלה בסבלה של העירייה - בלשון סגי נהור - אישרנו לתאגיד להתקשר עם העירייה למתן שירותי גבייה, אף שהעירייה גובה פי שניים מעלות הגבייה הריאלית.
"והנה, עכשיו ששון שולח אלי את הגזבר שלו, ומבקש ממני להאריך את משך ההתקשרות עם העירייה לשנה נוספת. כלומר, אם אני מאשר זאת, 2 מיליון שקל מדי שנה ייגבו שלא לצורך מתושבי חולון - ויגיעו לקופת עיריית חולון במקום להיות מושקעים במשק המים. זאת, אגב, כשלחולון אין איגום חירום - ויש לה כניסת מים אחת בלבד. איפה במשך 50 שנה הכינה העירייה תוכנית אב שתשנה את התמונה הזו? וזה עוד מה שקורה בעיר מצוינת. תאר לעצמך מה קורה בערים אחרות. איך זה שביישובים בדירוג 10 כמו סביון, כפר אז"ר או כפר שמריהו - יש בורות סופגים בחצר כבר 60 שנה?"
מוטי ששון מסר בתגובה: "זו חלמאות להפריד את הגבייה מהעירייה. צריך לרכז את כלל השירותים העירוניים במקום אחד - ולא לטרטר את התושב. התאגידים הקימו מנגנונים מנופחים ומיותרים. מצב משק המים בעיר מצוין, וחברת מקורות היא שמתחזקת אותו ומחויבת לאספקת מים גם בעתות משבר".
מדוע לא נוקטים סנקציות נגד ראשי הערים הסרבניים?
"משרד הפנים לא תומך בחוק התיאגוד. מטבע הדברים הוא מייצג את האינטרסים של הרשויות המקומיות - ולכן הוא לא מהווה משענת לקיום חוק התאגידים. אני במגע עם כל ראשי הערים - וחלקם פשוט לא מקיימים את החוק. אנחנו יכולים להפעיל סנקציות אבל אני נמנע מזה, כי אני לא חושב שהשלטון המרכזי צריך לכופף את ידי השלטון המקומי.
"אני יכול הרי להוציא צו שמורה לתאגיד המים של ראשון לציון להפעיל את משק המים והביוב של רחובות - אבל אני חושב שזו פעולה חריפה מדי, ולא הלכנו עד כה לסנקציות אישיות".
ממרכז השלטון המקומי נמסר בתגובה: "התנהגותו הבריונית של עינב מבטאת את ההיסטריה שתפסה בו בעקבות חשיפת האמת שמאחורי התאגידים המיותרים והמנגנונים המנופחים שלהם. עינב כנראה לא מבין שהסתיימו החיים הטובים על חשבון הציבור - כי על כך הוביל שלמה בוחבוט את מאבק הרשויות, ולא יניח לנושא עד הפחתת מחיר המים. צר לנו כי במקום לנמק מדוע התייקרו מחירי המים פי שלושה - מעדיף עינב לעבור להשמצות אישיות. הוכח כי מרבית תאגידי המים הפרושים בפריפריה נמצאים בקריסה כלכלית. בוחבוט, מתוך אחריות ציבורית, ימשיך למנוע צירופן של רשויות נוספות לתאגידים וימשיך לעשות כל שניתן כדי למנוע את סבל התושבים הנגרם בעקבות התאגידים הכושלים".
"המים זו פרת מזומנים. כל מה שהעיריות רוצות זה לשלוט בכסף"
מאת אבי בר-אלי
18.1.2011 / 6:55