מס הוא לא עונש

>> ההפגנות האחרונות בבריטניה, שנראות במבט מישראל רק כמחאת סטודנטים, מלוות בקריאה לפעול לצמצום פער המס (tax gap) שבין המס שנגבה בפועל לבין המס הפוטנציאלי שלא נגבה (למשל, בשל תכנוני מס אגרסיביים) ושמוערך בעשרות מיליארדי ליש"ט. זאת, לשם מיתון הקיצוצים הכבדים שהושתו על השירותים הציבוריים. ההפגנות קוראות לנטילת אחריות מצד אלה שהמצב הקיים משרת אותם ביותר: המאיונים העליונים.

מנגד, בישראל סוגיות המיסוי הן לרוב בקונסנזוס: שרי אוצר מתגאים שהפחיתו מסים, והעלאת מסים תתויג תמיד כ"הגדלת הנטל". השיח התקשורתי הרווח ממסגר מיסוי רק כמשקולת המוטלת על כתפי אלה שבזיעת אפם מרוויחים את לחמם. אך הסתכלות כזו חוטאת למציאות.



המדינה הדמוקרטית המודרנית אינה יכולה להתקיים ללא שיעורי מס גבוהים. המס הוא הדם הזורם בעורקי האמנה החברתית שבין המדינה לאזרח. רק מערכת מס מפותחת - ולא השוק - מאפשרת להעניק שירותים חיוניים: אכיפת החוק, חינוך נגיש, מערכת בריאות יעילה, תחבורה ציבורית מפותחת וסיוע לעסקים קטנים. שירותים אלה מרחיבים את מעמד הביניים, במקביל לחיזוק הסולידריות החברתית. אך למיסוי יש גם טעמים תועלתניים: אוכלוסייה שבעה ומשכילה מגדילה את מעגל משלמי המסים ומעניקה לנו יותר ביטחון. עובדים מיומנים ותשתיות איכותיות מגבירים את התחרותיות של המדינה בשוק הגלובלי.



הסופר הצרפתי רנה ברז'אוול כתב פעם שמתנגדי המיסוי מתעלמים מכך שהיד שמערכת המס מכניסה לכיסנו היא ידנו שלנו, ושכאשר אנו בועטים בה, אנו אלה שנפגעים. את הכסף שהרווחנו מהפחתת המס, אנו נאלצים להוציא על שירותים שבעבר ניתנו בחינם, ושהפחתת המסים גרמה ל"ייבושם" כמו החינוך (תשלומי הורים) או הבריאות (ביטוחים פרטיים, אגרת רופא, תשלום על תרופות). מצב זה מגדיל את הפערים בין מי שיכול לשלם עבור השירותים לבין מי שלא.



מובן, עם זאת, שהדימוי הבעייתי של המס בישראל נובע גם מחוסר ההסכמה הקיימת בציבור לגבי סדר יום משותף, ומחוסר האמון במערכת הפוליטית ובאופן שבו היא מקצה ומנהלת את כספי המס. גם הביורוקרטיה של מערכת המס מעוררת ניכור. אך דווקא העובדה שהתרגלנו לראות במס נטל מצביעה על נחיצותה של רפורמה. ראוי לזכור: מערכת המס היא האמצעי היעיל ביותר לבניית חברה הוגנת, צודקת ומשגשגת. לאור השיח המרענן בנושאים אלה המתפתח באחרונה בעולם, ניתן להתוות כמה כיווני פעולה מבטיחים.



כיוון אחד הוא מיסוי גבוה של "רעין" (פגיעה בסביבה ובבריאות, פעילות ספקולנטית, צריכה ראוותנית) לעומת מיסוי נמוך של "טובין" (עבודה יצרנית, מוצרי יסוד, תחבורה ציבורית, תרבות). "מס פחמן", למשל, יתמרץ מעבר לאנרגיות ירוקות, בעוד מס זעיר על עסקות מטבע קצרות טווח ימתן את הספקולנטיות בשוקי המטבע. ריווח פרוגרסיבי יותר של מדרגות המס יקל על מעמד הביניים, ומיסוי גבוה מאוד על רמות שכר "חזיריות" יסייע בצמצום פערי השכר המשתוללים. גם מיסוי ירושות ענק הוא מוצדק שכן הוא מאפשר לעשירים להחזיר את חובם לחברה שאיפשרה להם להתעשר.



יש לגנות תרבות של התחמקות ממס של יחידים ובעיקר של חברות: תשלום מס מלא הוא אקט מובהק של אחריות חברתית, ואף של פטריוטיות. במקביל, פישוט מערכת המס וסגירת הפרצות הקיימות בה יצמצמו את התמריצים להתחמקות. השקעה ציבורית מסיבית בתחילת החיים (למשל, חינוך חינם או טיפולי שיניים לגיל הרך) תסיר מוקדם יותר את החסמים הלאומיים, המגדריים והעדתיים המונעים מאזרחים רבים לממש את הפוטנציאל שלהם באופן שגם יתרום לחברה. כך גם יקטן בהדרגה הצורך להשתמש בכספי המס לשם מימון תשלומי רווחה.



הכותב הוא עמית במכון החשיבה שחרית וראש הקליניקה לאחריות חברתית של תאגידים במרכז האקדמי למשפט ולעסקים