>> התפלת מי ים נראית כפתרון קסם לבעיות המים של ישראל. הים התיכון גדול מספיק, וניתן להתפיל ממנו מאות מיליוני מ"ק בשנה, בלי השלכות משמעותיות ורחבות על הסביבה הימית. אך האם זהו באמת המצב?
המחקר על השפעת מתקני ההתפלה על הסביבה נמצא עדיין בחיתוליו, אך ידוע כי העלות האנרגטית של מתקנים כאלה היא גבוהה, ופליטת גזי החממה מהם גדולה. בנוסף, הם תופסים שטחי חוף יקרים, כספית וערכית. ארגוני בריאות בינלאומיים מעלים חששות לגבי ההשלכות הרפואיות של המחסור במגנזיום ויסודות נוספים במים המותפלים. המחסור ביסודות אלה במי השקיה עלול להשפיע לרעה גם על החקלאות.
גם מבחינה כלכלית מדובר בפתרון בעייתי, שממשיך את מגמת הפרטת משק המים בישראל. מניסיונן של מדינות אחרות, ראינו שהפרטת משק המים הובילה כמעט תמיד להרעה באיכות המים ולעלייה במחירם.
ברמת הצריכה הקיימת, גידול האוכלוסין והמגבלות האמיתיות שעומדות בפני מדיניות צמצום ביקושים בישראל, אין מנוס מהתפלה ברמה מסוימת. ההתפלה מושכת גם את מי שחפץ בשיקום הנחלים, שנהפכו במהלך השנים לתעלות חרבות או לתעלות ביוב וקולחין.
זכות הטבע למים עוגנה בחוק המים, והממשלה הקציבה לה 50 מיליון מ"ק כבר ב-2002. ואולם ההחלטה מעולם לא מומשה באופן משמעותי. נחלי ישראל יבשו - בנהר הירדן, למשל, מהכנרת לים המלח, זורמים רק כ-2% מספיקתו ההיסטורית, וגם אלה מורכבים בעיקר ממי קולחין ומים מליחים מהטיית המעיינות המלוחים בכנרת. התוצאה היא פגיעה אנושה במערכת האקולוגית, וכן פגיעה בנכס תיירותי, דתי והיסטורי.
באחרונה דרשה ועדת הפנים והסביבה מהממשלה ומרשות המים למצוא פתרונות להקצאת מים להצלת הירדן. ואולם התנהלות הרשויות בעניין מעוררת חשש כי המים לא יושבו לנחלים בשנים הקרובות. בשורה התחתונה, רשות המים ומועצת הרשות מתחמקות מאחריותן ומחובתן מתוקף חוק המים והחלטות הממשלה. גם הרשות לשמירת הטבע והמשרד להגנת הסביבה שותפים למחדל, בכך שאינם מכינים תוכניות הקצאת מים לשיקום הנחלים.
רצף השנים השחונות והיעדר מדיניות ניהול ביקושים מקיפה יצרו מחסור בהיצע המים לצריכה. בשנים של קיצוצים נרחבים לחקלאות, היטלי בצורות וקמפיין ישראל מתייבשת, קשה לפקידים לקבל את עיקרון זכות הטבע למים. זאת, למרות שבסקרי דעת קהל נמצא כי הציבור מוכן לשלם מכיסו למימוש זכות זו. מעבר לערך התיירותי-כלכלי המוכח של נחלים זורמים ומקווי מים, לסלמנדרות בנחלים יש לא פחות זכות להתקיים בישראל מאשר למטעי בננות בעמק הירדן או לג'קוזי ברעננה.
ההתפלה אכן מציבה פיתוי לא פשוט בפני חובבי הסלמנדרות, והיא מחייבת חשיבה אסטרטגית חדשה בקרב הירוקים. יש להוסיף לכך את העובדה שבשנה האחרונה הלחץ על מאגרי המים הטבעיים השתחרר מעט, למרות שמבחינה הידרולוגית אנו נכנסים לשנת בצורת שביעית ברציפות.
אנו, בארגון ידידי כדור הארץ, עמדנו, ונמשיך לעמוד, בחזית המתנגדים להגדלת ההתפלה מעבר להכרח הנדרש, ובחזית הדרישה לצמצום ביקושים. עם זאת, כפי שאנו לא טוענים שצריך לייבש מטעים ללא הבחנה, אנו דורשים שגם הטבע ייהנה משחרור הלחץ על מאגרי המים הטבעיים. הטבע זכאי להקצאת מים נאותה לצורך המשך קיומו היום ובדורות הבאים. משום כך, אנו תומכים במודל להשבת מים לנחלים בהתאם לקצב התקדמות בניית מתקני ההתפלה. אימוץ המודל יגרום לכך שהנחלים יזכו במנת מים הולכת וגדלה שתאפשר את שיקומם בהדרגה.
כמה מים צריך? מחקר שערך ארגון ידידי כדור הארץ במזה"ת מצא כי שיקום נהר הירדן ידרוש מינימום של 400 מיליון מ"ק, מהם 220 מיליון מ"ק ממשק המים של ישראל (כאשר 25% מהם יוכלו להיות מי קולחין מטוהרים ברמה גבוהה). מים אלה יוכלו גם לזרום לים המלח ולהאט את נסיגתו. זה נשמע הרבה, אך אם תוטמע בישראל מדיניות כוללת של חיסכון במים, לצד התוספת ממתקני ההתפלה שנבנו או אושרו, ניתן יהיה לעמוד ביעד זה בלי לפגוע באיכות חיינו.
ההפך הוא הנכון: אם נחזיר לנחלים חלק מהמים שגזלנו מהם, נרוויח גם אתרי תיירות ונופש לכולנו. לפיכך, השינויים במשק המים הם הזדמנות לתקן את צריכת המים הגירעונית וההרסנית מהמקורות הטבעיים ומעבר לממשק מאוזן ובר-קיימא.
הכותב הוא סמנכ"ל ארגון ידידי כדור הארץ במזה"ת
גם לטבע מגיע לקבל מים
יובל ארבל
19.1.2011 / 6:58