לצוד את הדב, ורק אחר כך לפשוט את עורו

>> ריקארדו האוסמן הוא מחשובי הכלכלנים בעולם. הוא משמש ראש המרכז לכלכלת פיתוח בבית הספר קנדי לממשל באוניברסיטת הרווארד, מהמוסדות היוקרתיים בעולם לממשל ולחקר תפקוד של מדינות. הוא מומחה עולמי בתחום הצמיחה של מדינות. הוא גם מומחה עולמי בתחום תמלוגי הגז והנפט - האוסמן בנה את מודל תמלוגי הנפט של קולומביה ושל קזחסטן.

האוסמן הוא יליד ונצואלה. קל לו, לכן, להתייחס ליבשת מולדתו כשהוא צריך להדגים את דבריו. "שתי מדינות דרום אמריקאיות, ברזיל וקולומביה", הוא מספר, "גילו באחרונה נפט בכמויות גדולות. ברזיל הודיעה כי תשתמש בתקבולי הנפט כדי להשקיע בתקציבה וקולומביה הודיעה כי תשתמש בתקבולים לחיסכון ותפריש אותם לקרן לאומית. די בשתי ההודעות כדי להבין לאיזו משתי המדינות פוטנציאל צמיחה גדול יותר". הבנתם נכון, האוסמן מאמין בקולומביה יותר מבברזיל.



ראש הממשלה בנימין נתניהו גילה השבוע נחישות כשהודיע כי הוא מאמץ את המלצות ועדת ששינסקי במלואן. באותה ההזדמנות אמר נתניהו גם כי החליט "להקים קרן מתקבולי הגז, שתשמש לארבע מטרות: חינוך, חינוך, חינוך וביטחון". נתניהו לא טעה בספירה, אבל הוא קצת טעה בכיוון.



ראשית, כדאי לצוד את הדב לפני שרבים על העור שלו. כלומר, למרות ההצהרה של נתניהו, המלצות ועדת ששינסקי עדיין רחוקות מלהיות סוף פסוק. כדאי לוודא בשלב ראשון שההמלצות תעבורנה בחקיקה, ורק אחר כך לקיים את הדיון לגבי מה שעושים איתן.



שנית, גם אחרי הציד ייקח הרבה מאוד זמן לפשוט את עור הדב. משמע, יצחק תשובה אולי לא הצליח להרתיע את ראש הממשלה, אבל הוא הצליח להרתיע את ועדת ששינסקי עצמה, ולגרום לה לרכך את המלצותיה עד מאוד. לרכך אותן עד כדי כך שבמשך כמעט עשור לא יהיו הכנסות מיסוי מגז. במידה שהמלצות ששינסקי מתקבלות במלואן, ההערכה היא שתקבולי הגז לא יעלו על כמה מאות מיליוני שקלים בשנה בעשר השנים הקרובות. רק בתום עשור אפשר יהיה להתחיל לדבר על מיליארדים - ככל הנראה 2-3 מיליארד שקל בשנה. לכן הדיון על מה שייעשה עם תקבולי הגז אינו רלוונטי כיום. הוא יהיה רלוונטי רק בעוד עשור.



בתוך כך, אחרי שנוודא כי המלצות ששינסקי יתקבלו, יהיה נכון לדון מיידית במה שייעשה עם תקבולי הגז בעתיד. זאת מאחר שקל יותר לשכנע את הפוליטקאים לקבל החלטה מושכלת לגבי התקבולים כיום, כשהתקבולים עדיין רחוקים מאד, מאשר בעתיד, כשהפוליטקאים כבר ייראו לנגד עיניהם את המילארדים שהם יכולים לחלק חינם.



מהבחינה הזאת נתניהו צודק כשהוא מדבר כבר כיום על מה שיעשה בעתיד הרחוק עם תקבולי הגז, רק שלא בטוח שהוא צודק בשימושים שהוא בוחר לנפנף בהם. לו ראש הממשלה היה מתייעץ עם האוסמן, הוא היה שומע ממנו שאף מטרה תקציבית שוטפת - חשובה ככל שתהיה - אינה חשובה מספיק כדי להזרים אליה את כספי הגז.



"מורים", אמר האוסמן ל-themarker, "הם מוצר לא סחיר. אין טעם להשתמש בתקבולי הגז בדולרים כדי לייקר את משכורות המורים בשקלים. מה שתקבלו זה התייקרות מחירים בשוק הישראלי, וכתוצאה מכך פגיעה בתחרותיות ובצמיחה". בעגת הכלכלנים, התופעה הזו נקראת "המחלה ההולנדית".



ישראל, כדאי להוסיף, השכילה להקדים את מרבית אומות העולם כשקבעה כלל פיסקלי ארוך טווח. הכלל פיסקלי קובע את גודלו של תקציב המדינה כפונקציה של גודל החוב הלאומי של המדינה ושל הצמיחה שלה. פועל יוצא של הכלל הפיסקלי הוא שישראל כלל אינה יכולה להרחיב את התקציב שלה - גם אם מחר ייפול עליה מן משמיים - כי הרחבת התקציב עומדת בניגוד לכלל הפיסקלי.



מהבחינה הזאת, אם ישראל רוצה לקיים את הכלל שהציבה לעצמה רק לפני שנתיים, לא צריך להתנהל כלל ויכוח על הייעוד של כספי תקבולי הגז. הם יכולים לזרום אך ורק לפירעון חוב או לקרן חיסכון לאומית (שני הצעדים זהים מהבחינה הכלכלית, ההבדל בינהם הוא רק בהשפעה על שוק המט"ח).



ה"חינוך, חינוך, חינוך וביטחון" של נתניהו היא תוכנית שמקדימה את זמנה ועומדת בניגוד לכללי ניהול התקציב שישראל בחרה לאמץ. אם נתניהו רוצה לתרום לביטחון או לחינוך, כדאי לו לשמור על המתווה שישראל בחרה לעצמה בתבונה רבה, ושאת פירות השמירה עליו קטפה במשבר הפיננסי האחרון.



היופי במתווה הזה טמון בכך שהוא יבטיח לישראל צמיחה ארוכת טווח, כפי שמצביע האוסמן, ויאפשר לחזון של נתניהו לקרום עור וגידים. הקמת קרן חיסכון לאומית מאפשרת להשתמש בפירות הקרן (הרווחים והריבית) לשם השקעה בתקציב. זאת ועוד, הכלל הפיסקלי מאפשר, ככל שהחוב יורד, להגדיל את היקף התקציב. עולה מכך כי אם נקפיד להשקיע דווקא בעתיד שלנו, באמצעות דחיית השימוש בתקבולי הגז בדרך של פירעון חוב או הקמת קרן חיסכון, סופנו שנזכה ליהנות מפירות ההשקעה הזו כבר בדורנו. כך נזכה גם בצמיחה, גם בהגדלה מתונה של התקציב לאורך שנים, וגם בהבטחת העתיד של ילדינו.