ברננקי ופישר חושבים שהם הליקופטרים

>> בחודש שעבר פורסם כי מזכ"ל oecd ומשלחת של קרן המטבע הבינלאומית מתחו ביקורת על מדיניות אגירת המט"ח של בנק ישראל וקראו להפסיקה. למרות הביקורת, הבנק התעלם מההמלצות והוא ממשיך באגירת המט"ח מעבר להיקף של 70 מיליארד דולר, בעלות שנתית של 4-5 מיליארד שקל (ההפרש השלילי בין הריבית שהבנק משלם על המק"מ לזו שהוא מקבל על היתרות) - עלות שצפויה לגדול ככל שהבנק יעלה את הריבית השקלית. בנוסף, הבנק חשוף להפסדי שערוך של עשרות מיליארדי שקלים עקב ירידת שערי המט"ח.

במקביל, בנק ישראל, הממשלה וחברי הכנסת מודאגים מבועת מחירי הנכסים, ובעיקר נכסי הנדל"ן, הקשורה לריבית הנמוכה ואף מנסים למתן אותה בשילוב של דיבורים, הצעות חקיקה וצעדים מנהליים. אלא שהדבר דומה למי שביד אחת שופך שמן (הרבה כסף זול בריבית ריאלית שלילית) על המדורה, ובידו השנייה מנסה לכבות את הלהבות בעזרת כוס מים.



התומכים באגירת המט"ח טוענים כי לישראל, כמו למדינות אחרות, אין ברירה והיא נאלצת להתגונן מפני הצונאמי המוניטרי שארה"ב מייצאת לשאר העולם כחלק ממלחמת המטבעות הגלובלית, כשכל מדינה מנסה להעביר את הכדור הדפלציוני למדינות אחרות. כלומר, כפי שסין הגדולה מווסתת את שער המטבע שלה כדי להגן על היצוא שלה, כך עושה גם ישראל הקטנה.



עם זאת, התומכים במדיניות האגירה אינם נוקבים בגבול צבירת היתרות (100 מיליארד דולר? 200?), אינם מתחייבים לגבולות העלות והסיכון שלה ולא מגלים אם נבחנו חלופות אחרות, כמו מיסוי על תנועות הון או סובסידיות ליצוא, שעשויות להתגלות כבחירות יעילות וזולות יותר.



בארה"ב - המקור העיקרי לבעיה - יותר ויותר כלכלנים מותחים כעת ביקורת חריפה על פעולותיו של נגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי. הנגיד זכה לכינוי "הליקופטר" בעקבות מאמר שכתב ב-2002 בימי משבר בנייני התאומים, שבו טען כי הדרך לפתרון משברים כלכליים היא לטוס מעל השווקים בהליקופטר ולזרוק עליהם כסף זול שיניע את הציבור לצרוך ולהשקיע, וכך לייצר צמיחה כלכלית.



הסיבה לכך שברננקי מתעקש להתמיד במדיניות הליקופטר הכסף, שרק לפני שנתיים-שלוש הביאה את כלכלות העולם אל סיפו של אסון כלכלי, אינה מצויה רק בתחום הכלכלי. ייתכן שנגידים רבים בעולם, והאמריקאי בפרט, החלו לחשוב על עצמם כמנהיגי הכלכלה, מי שאמורים לדאוג לצמיחה ולתעסוקה במקום הפוליטיקאים, שכביכול אינם מסוגלים לפעול באופן אפקטיבי ו/או מונעים משיקולים פוליטיים קצרי טווח.



גישה זו גורמת לפעלתנות יתר של הבנקים המרכזיים גם כשנראה שכלי המדיניות שבידם כבר אינם אפקטיביים ואף גורמים נזקים, ושהפעילות הנדרשת היא דווקא בתחום הפיסקלי, הרגולטורי והמבני, תוך מתן אפשרות למחזורים הכלכליים הטבעיים למצות את עצמם. באופן זה, עלולים הנגידים לטשטש את הקו המפריד בינם לבין הפוליטיקאים ולשלם על כך מחיר ציבורי.



על המחיר הציבורי שנגבה מברננקי מלמדים אולי קיטונות הביקורת שספג באחרונה בעקבות החלטת ההזרמה של 600 מיליארד דולר נוספים, שהזכירו את סוג הביקורת השמורה בדרך כלל לפוליטיקאים, וכן הדרישות של חלק מחברי הקונגרס החדשים לפטר אותו ולהגביל או אף לבטל את עצמאותו של הבנק הפדרלי.



הכותב הוא יו"ר ועדת ההשקעות של חברת אפסילון גמל ומנהל החוב הממשלתי לשעבר